סטאד דה קרית חיים

השבוע של קיפניס: אני בגמר הצ'מפיונס ליג, אני באולד טראפורד, בקאמפ נואו. אבל דווקא רגע אחד בירוקרטי השנה החזיר אותי לשנות ה-70', לאצטדיון היפה והמרשים בעולם ; וגם: מה נשאר מההתנהלות המופתית של איזי שרצקי בקבוצת הכדורגל של קרית שמונה, ומכבי ת"א כדורסל שהצליחו בדרך מקורית להימלט מעוד הפסד

1. כבר שבוע שאני חושב על נושא טוב לרשימת סיכום השנה. לא מעט זכרונות היו מהשנה הזאת: בפברואר, ביום שמש נדיר בלונדון, ישבתי ביציע האורחים בקרייבן קוטג' וראיתי את מנצ'טר יונייטד שלי מפרקת 0-3 את פולהאם. חודשיים אחר כך, שוב ביציע האורחים, הפעם של הקאמפ נואו, ביום האחרון של פסח, ואני עם הילד רואים את רונאלדו מחמיץ פנדל, אבל את יוניטד משיגה 0-0 שיספיק לה לעבור את בארסה בגומלין.

מקץ חודש, אני במוסקבה, בגמר. שוב רונאלדו מחמיץ פנדל, ושוב הסוף היה טוב, בהנחה כמובן שאתם לא מהאשראם של אברם. אחר כך בא היורו באוסטריה ושווייץ והאולימפיאדה בבייג'ין עם רגע השיא ב-100 מטר. בין לבין הספקתי להצטער על עוד עונה לאומית של הפועל חיפה, לשמוח עם אוהדי הפועל חולון רגע לפני שננטשו על ידי מיקי דורסמן, לצפות משתאה במה שנראה כמו סוף עידן גאידמק בבית"ר, ולהתעצבן כהוגן על אבי לוזון שאולי לא פועל בשירות בית"ר טוברוק, אבל בטח שגם לא בשירות הכדורגל.

אבל אז, בדיוק כשעמדתי לברור את המוץ מהתבן, התקבלה הידיעה של השנה: הטוטו אישר את השתתפותו בפרויקט הבנייה של אצטדיון חדש בפאתיה הדרומיים של חיפה, אצטדיון שיחליף בערך בעוד שלוש שנים את האצטדיון בקרית אליעזר.

אני בטוח שחלק מחובבי הכדורגל עברו על הידיעה הזאת לסדר היום, אבל אני לא יכולתי שלא לעצור לרגע ולהיזכר: בתור ילד חיפני, אדום לוהט, היה האצטדיון העירוני מחוץ לתחום. כבר מגיל עשר לערך הייתי עושה את דרכי מדי שבת שנייה במונית שירות ממרכז "זיו" לשכונת חליסה, יורד בקצה דרך "יד לבנים" בדרגות אבן מתפוררות לתחנת האוטובוסים לכיוון הקריות. עולה על קו 59 שאוסף אותי לכיוון קרית חיים. באוטובוס כבר היו ישובים חלק מהשרופים, עם כרית קטנה לישבן, שקית גרעינים מהבית, סוודרים סרוגים ביד בפסים של אדום-לבן, ועם טרנזיסטורים, כדי לשמוע מה קורה במגרשים.

שעתיים לפני המשחק הייתי מגיע לקרית חיים, לפעמים מתפלח פנימה והחוצה רק כדי להעביר את הזמן, או עוזר לאחד הגזלנים למלא פיתות בחומוס ולהכניס פחיות שתיה לאמבטיות של מים קרים וקרח. לגיבורים שלי קראו יוחנן וואלך, אבא גינדין, איציק אנגלנדר, אלי לוונטל, אליהו בניש, בומה ויינברג, בני אלון, אבי ויוסי ליפשיץ, ליאון גרוס ואהרון כהן. עד היום לא תצליחו לשכנע אותי שהיו כדורגלנים גדולים מהם, או שיש בעולם אצטדיון גדול ויפה יותר מקרית חיים: הייתי בברנבאו ובקאמפ נואו, בסן סירו, באולימפיקו ובדלה אלפי, באמסטרדם ארינה ובאליאנס ארינה, בוומבלי, אנפילד ואולד טראפורד, אפילו במראקאנה, אבל מימי לא ראיתי אצטדיון כדורגל כה מרשים, כפי שנראה המגרש בקרית חיים, אז באמצע שנות השבעים.

בביקור הראשון שלי בקרית אליעזר, הרגשתי בודד יותר מאלי כהן בדמשק: האספלט בער תחת מכנסי הקצרים, בטקס הסיום של המכביה התשיעית "מכל ארבע רוחות שמיים" שרה המקהלה של אפי נצר את המנון המכביה. ואני סבלתי מכל רגע: הנה אני נמצא מאחורי קווי האוייב, ובכל שניה תפער האדמה את פיה ותבלע אותי חיים.

לו היה אומר לי מישהו שכחלוף עשרים שנים, אמצע את עצמי רץ כאחוז אמוק אל תוך כר הדשא, לחגוג אליפות היסטורית וראשונה של הפועל חיפה, הייתי אומר לו שמשתתפי המכביה, טובי הספורטאים היהודיים מכל העולם, יפלו לירקון בוודאי, לפני שזה יקרה. במגרש הזה ראיתי גם ניצחונות הירואים, וגם מפלות קשות. במגרש הזה שיחקו נגדנו מילאן, ולנסיה ואייאקס, במגרש הזה אירחה מכבי חיפה את פארמה ונכנעה לתומאס ברולין. ואולי יותר מכל: במגרש הזה הוצב ארונו של רובי שפירא, לפני שיצא לדרכו האחרונה.

אני יודע שעתיד הכדורגל נמצא בתשתיות משופרות. אבל את זה אני יודע כאדם מבוגר. ואם כדברי המשורר, להתבגר פירושו שלעולם לא תוכל לחזור יותר הביתה, הרי שהשבוע, בפעם הראשונה בחיי, נפרדתי מהילד שעמד בשבתות נרגש בחליסה, מחכה לקו 59 בואכה קרית חיים, אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בעולם.

2. בשנים האחרונות נקשרו הרבה כתרים לראשו של איזי שרצקי, שהפך את הכדורגל בקרית שמונה ממשהו נסתר, למשהו שמצפצף בחדר המצב של "איתוראן". יבורך כל משקיע שרוצה לתרום לכדורגל, וכשהדבר קורה אצל קבוצה נידחת ולא בקבוצות מתגמלות תקשורתית, הוא מבורך שבעתיים. אבל קשה להשתחרר מהעובדה שמשהו רע קורה העונה בצפון: מישל דיין פוטר למרות תוצאות סבירות, עתה תובעים ממנו בקבוצה הצפונית לשוב ולגור בקרית שמונה, כתנאי לקיום חוזהו. העובדה שבדירתו בעיר גר כבר אלי כהן, לא מפריעה למי שרוצה להוריד את שיעור המס על שכרו של המאמן המפוטר (כתושב קו העימות, הוא היה זכאי להקלה במס).

הוסיפו לכך את הכרזתו של שרצקי לפיה רן בן שמעון אינו ראוי לשמש כמאמן בקרית שמונה, מאחר שעזב אותה בקיץ למכבי ת"א (טענה מוזרה כשהיא באה מפיו של מי שלמרות בעלותו על מועדון מתחרה, מזדהה עדיין כאוהד מכבי ת"א) ותבינו למה אפילו בשוק של מבקשי עבודה, לקח לו חודש למצוא מאמן שיסכים לבוא לקרית שמונה. רמז: זה לא המרחק לצפון.

3. אין אירוע הולם יותר לסיים את העונה העגומה בתולדות מכבי ת"א בכדורסל, יותר ממשחק האימון שפוצץ לפני סיומו החוקי בפרנקפורט. מבחינת הכדורסל, מכבי ת"א היתה ביתרון הולך ופוחת כשנותרו 7 דקות לסיום. קל לשער אילו כותרות היה עושה הפסד מוחץ נוסף ברבע האחרון, זה שהפך לעקב אכילס של הקבוצה שפעם לא היתה שומטת משחק צמוד. מה עושים? מה שעושים בעזה: מפוצצים! המשתולל התורן היה הפעם טל בורשטיין, שקיבל גיבוי מהמאמן ששרתה עליו השכונה, וביחד הם סידרו למכבי מסיבת סילבסטר סטאלון.

ברכות חמות מגיעות לצמד: בורשטיין הצטרף לרשימה מפוארת בתולדות המועדון שכוללת את מוטי ארואסטי מול מייק לארגי בישראל, ואת אולסי פרי וארל וויליאמס מול דני ברכה מהפועל ומול הקהל באתונה. ואילו פיני גרשון מצדו, הוכיח שוב שהוא קוסם ומצא דרך מקורית במיוחד לעצור את רצף ההפסדים של מכבי ת"א.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988