עם ישראל חי, אבל לא בועט

ההחלטה לבטל את כל משחקי הכדורגל בסוף השבוע היא אומללה

ואן באסטן באל-ערוב

בלילה האחרון של הקו הם הצליחו לשרוף את המ"פ של המילואימניקים. כמו כל האסונות, גם האסון הזה הגיע ברגע הכי לא צפוי: במשך כל אותו הערב הוא הסתובב איתנו, סגל של פלוגת נח"לאים לקראת סוף מסלול, ונתן דגשים על הגזרה: כאן בית-עומר, שם אל-ערוב, פה יש תצפית, שם סיור, כאן כדאי להשגיח. במבט לאחור, האינתיפאדה "ההיא" של סוף שנות השמונים היתה קצת מוזרה: לא היה כמעט יום שלא היו בו התקלויות עם מיידי אבנים או בקבוקי תבערה, אבל נשק חם, לפחות מהצד המתקומם, כמעט שלא היה בגזרה.

הוא הוריד אותנו, את החופפים, להתארגן במאהל ויצא לסיבוב אחרון בגזרה. שעות אחרונות של תפיסת קו הן תמיד מועדות לפורענות, בעיקר אצל מילואמיניקים. כולם כבר חושבים על הבית, על ההתארגנות מחדש בעבודה, על האשה, הילדים, ולכן היה לו חשוב להיות שם בשטח. באחת הגזרות השקטות יחסית זה קרה: בקבוק תבערה נזרק על הג'יפ, התלקח על גג הברזנט ונזל לו ישר על הראש. אחר כך הלכנו לראות הולנד-גרמניה.

שתי טלוויזיות היו במאהל, אחת מצ'וקמקת בשחור-לבן באוהל של המבצעים, ואחת באוהל 12 של הרס"ר: צבעונית 29 אינטש, שיא השכלול בעידן הטרום-פלאזמה. בדקה ה-87, קיבל ואן באסטן כדור בצד ימין של ההתקפה, והצליח לדחוק אותו פנימה.

הצעקות שלנו גרמו לכלבים בחלחול להתחיל לנבוח: שח-מט הולנדי נגד הגרמנים, היה כמעט נקמה היסטורית על הגמר של 1974, שהיה עבור חלקנו משחק הכדורגל הראשון שנצרב בזכרון. לרגע אחד שכחנו שהמ"פ של המילואמיניקים הפך לפצוע קשה, ושמחר מגיעים החיילים שלנו, בסך הכל ארבעה חודשים אחרי הגיוס שלהם, ולך תעביר איתם קו בתוך הבלאגן הזה.

בחודש ההוא, בסך הכל בן 19, למדתי המון דברים: למדתי על ההבדל בין חייל ומפקד: הדאגה שלי לטירונים באותו החודש היתה קצת מהתחושה המוזרה שליוותה אותי כמה שנים מאוחר יותר, כשהחזקתי לראשונה את בתי הבכורה בידיי והבנתי שכל עולמי עומד להשתנות לבלתי הכר. אבל היה עוד משהו שלמדתי והוא מלווה אותי עד היום: העוצמה הלא תיאמן של ספורט בכלל וכדורגל בפרט. אם בתוך כל התחושות הקשות ליוו אותנו באותו הערב, הצלחנו לשכוח לרגע אחד את הכל, בגלל שער של נבחרת הולנד, אז אין דאגה בעולם שכדורגל לא יכול, ולו לרגע אחד קטן, להשכיח.

גרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, היתה אחד המקומות העלובים באירופה. כמובן שקצת קשה להזדהות עם סבלם של מי שהביאו על האנושות את הזוועה הגדולה בתולדותיה, אבל בשלהי המלחמה ובשנים שלאחריה, היו הגרמנים עצמם לקורבנות האסון שהמיטו על אירופה. כל זה השתנה ביום אחד, כשבשווייץ השכנה התחולל "הנס של ברן", כפי שהגרמנים מכנים אותו עד היום, כשנבחרת הכדורגל שלהם זכתה בגביע העולם, אחרי שהפכה פיגור 2-0 מול "נבחרת הפלא" ההונגרית של פושקאש, לנצחון 2-3. סוציולוגים גרמנים רבים משוכנעים עד היום כי משחק הגמר ההוא היה האירוע המחולל הגדול ביותר בתהליך בנייתה מחדש של גרמניה שלאחר המלחמה.

ביוני 2004 היה נדמה שהוועד האולימפי הבינלאומי נמצא כפסע מהבושה הגדולה בתולדותיו: האתונאים, מארחי המשחקים האולימפיים של אותה שנה, היו בפיגור ניכר בהכנות למשחקים. אלא שנבחרת הכדורגל שלהם זכתה כנגד כל הסיכויים ביורו שנערך בפורטוגל, ואומה שלמה, רגע אחרי שגמרה לשתות ולחגוג ברחובות, התגייסה כאיש אחד להעמיד משחקים אולימפיים מאורגנים לעילא.

גם בישראל של ראשית 2009 מילא הכדורגל תפקיד חשוב בשיקום חיי השגרה: תושבי הדרום המופגז התארחו אצל קבוצות כדורגל מהמרכז והצפון, בכל מגרש בליגה נכחו אלפי ילדים מיישובי עוטף עזה. הקהל הגיע בהמוניו למגרשים, לרגע אחד שכחו הכל מהנעשה בתוך עזה וחגגו את ניצחון הרוח הישראלית. "התוצאה לא חשובה היום", נשמעו כמה מאמנים של קבוצות ליגת העל בתום המשחקים "העיקר שהוכחנו שעם ישראל חי ובועט".

זהו, שלא.

השבוע הוכח כי לאנשים שמנהלים את הכדורגל בישראל, לא היה, אין ולא יהיה שום קשר לרוח הספורט. חבורת העסקנים החליטה לבטל את משחקי סוף השבוע בכל הליגות לכדורגל, בנימוקים תבוסתניים. אבי לוזון, יושב ראש ההתאחדות. אמר שלדעתו אין טעם לקיים את המחזור כשלמגרשים יבואו רק 100-200 צופים.

אם זה לא היה כל כך עצוב הייתי צוחק. משפחת לוזון מקיימת קבוצה שלא אחת מתקיימים משחקיה לעיני קהל של מאות בודדות של צופים. לפי ההגיון הזה, אפשר לסגור מחר בבוקר את מכבי פתח תקווה. תארו לכם את ההתאחדות לכדורגל הופכת את השבת הקרובה ליום חגו של הכדורגל, כסמן של נורמליות ישראלית: איזה מנוף מוראלי אדיר זה היה יכול להיות. אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו המטומטמים, מאחר שלא למדנו עדיין שלא לצפות לשום דבר מהאנשים שמנהלים כאן את הכדורגל. מי שרוצה לחפש את הסיבות האמיתיות לביטול המחזור, יכול למצוא אותן באינטרסים הצרים של בעלי הקבוצות: לאחד עדיין לא הגיעו הזרים, ולאחר יש מאמן חדש. יותר מזה, כל עוד לא מתקיימים משחקים, אין פרמיות על נקודות ליגה לשלם, וממילא אף אחד מהשחקנים לא יקבל תוספת לשכרו אם העונה תוארך בעוד שבוע-שבועיים, אז מה יש? מבחינתם שעם ישראל ימשיך לחיות מול משדרי החדשות המשמימים. אחריות ציבורית? הצחקתם אותם.

קול אחד שפוי בכל זאת נשמע השבוע, קולו של ג'קי בן זקן. דווקא הוא, בעלים של קבוצת כדורגל שאימוניה הופרעו קשות, ומי שחברו הטוב איבד את אשתו באחת מהתקפות הטילים על אשדוד, טען שקיום המשחקים יהיה ההוכחה הטובה ביותר שעם ישראל חי ובועט. אבל מי בכלל הקשיב לו?

בכדורסל, למשל, ענף שמקדים את הכדורגל במיליוני שנות אור, יתקיים ביום ראשון מחזור ליגה כסדרו: מכבי חיפה תארח את אליצור אשקלון, כשהחיפנים הזמינו למשחק מאות מילדי אשקלון שיזכו ליום כיף, על חשבון המארחים. זאת גם הסיבה שפיב"א לוקחת את הכדורסל שלנו יותר ברצינות ומאיימת על קבוצות שמסרבות להגיע לישראל בהפסד טכני. מישהו זוכר מה אופ"א עשתה בסיטואציה דומה?

בנסיבות שכאלה, לא נותר אלא לקוות שחיילי צה"ל יצליחו במשימתם וישובו בשלום לחיק אוהביהם. בבלומפילד, קרית אליעזר וטדי, החמאס כבר ניצח.

ובינתיים בחזית הצפון

לפני שבוע הובעו כאן, לצד הערכת תרומתו של איזי שרצקי לקבוצת הכדורגל של קרית שמונה, גם ספקות קשים בנוגע לאופן ניהולה העונה. בתגובה לדברים ביקש שרצקי להבהיר כי בכל מקרה הוא מחויב לתשלום שכרו של המאמן המפוטר, מישל דיין, עד לתום העונה על פי חוזהו, וכי מאחר שהוא נושא בעלות בשכר הרי שאין זה משנה לו אם יבחר מישל דיין במגורים באזור הצפון, מה שישפיע על שכרו במונחי נטו.

בנוגע לסוגיית סרוב המאמנים לבוא ולאמן בקרית שמונה, הדגיש שרצקי כי קיבל בקשות רבות של מאמנים להגיע ולאמן בקבוצה, ומי שסרבו לפנייתו להגיע לקרית שמונה, עשו זאת מסיבות אישיות ולא מקצועיות. "במשך השנים הבאתי עשרות מיליוני שקלים לצפון, חלק גדול מהם מכיסי הפרטי", מסר שרצקי.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988