הקרב על הסושי: השף עלי גרוסמן יוצא למאבק משפטי נגד שותפיו במסעדות אונמי וטפאו

הסועדים במסעדת אונמי היפנית ובמסעדת טפאו הספרדית לא מעלים בדעתם איך נראה המקום מנקודת המבט של עלי גרוסמן, השף והשותף בשתי המסעדות וחלוץ סצנת הסושי בארץ, שהגיש השבוע תביעה נגד שותפיו

כתב התביעה שפורסם השבוע (ג') ב"גלובס" ועוסק בסכסוך בין השותפים במסעדה היפנית אונמי, מאפשר לנו, האנשים שבאים לשנות אווירה וליהנות מאוכל אקזוטי, להציץ על עולם המסעדנות מצד המטבח. ובמטבח, כמו שאומר הפתגם הידוע, חם מאוד, ויש כאלה שלא יכולים לסבול את החום, אבל מה לעשות שרצה הגורל והעניק להם כישרון דווקא בתחום שבו להיות במטבח הוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד.

התביעה של עלי גרוסמן, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על-ידי עו"ד אורי קידר ממשרד עורכי הדין כבירי-נבו-קידר, פורשת מערכת יחסים עכורה בין גרוסמן לשני השותפים האחרים. לטענת התובע, עובדי המסעדה השכירים זכו לראות אותו מושפל על-ידי tאחד משותפיו. אבל זה לא הכל.

גרוסמן טוען שמאז הוקמה השותפות שלו עם עודד גונן, ועם אבי ישראלי ומאיר דיין, ב-1999, השלושה עשו יד אחת כדי לקפח את חלקו ברווחים של המסעדות שהם הפעילו, "אונמי" היפנית ו"טפאו" הספרדית, שתיהן מוקמו ברחוב הארבעה בתל-אביב, איזור פופולרי בתחום המסעדנות.

טרנד הסושי

גרוסמן הוא מומחה במטבח היפני, אבל הוא מחזיק רזומה מרשים, שמתחיל עוד בגריל-בר שלייקס שפעל בשלהי שנות ה-80. כבר בימי מסעדת הבשרים ההיא, גרוסמן סימן את עצמו כמי שמייבא לארץ מגמות קולינריות חדשות, והופך אותן לסיפור הצלחה מסחרר.

מאז הוא הספיק לגלות את הסושי ואת המטבח היפני, לנסוע ליפן ולניו יורק כדי ללמוד את סודות הסשימי, ולחזור לישראל כשהוא פותח בסערה את טאקמארו, שהיתה חלוצת המסעדות היפניות, וכמו עם שלייקס, הפכה ללהיט. הטרנד של הסושי הפך את המאכל החביב של האורז והאצות לסמל של פלצנות קולינרית, לא ממש בצדק.

הכישורים של עלי הפכו אותו לפנים של אונמי, ואת התפריט שיצר, למגנט של התפעלות קולינרית. רפי סיטון יצא מגדרו בביקורת שפרסם ב"גלובס" ביולי 2000. "באף מנה אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך", התפייט המבקר, "מגוון החומרים עצום, איכותם ניכרת והשילובים, אף שאין להם קץ, נעשים בתחכום מאופק וברגישות. יד אמן חותכת ומסדרת שם את האוכל והשירות ידען ומקצועי".

עלי היה לא רק הפנים של המסעדה, אלא גם סוג של מחנך. פעם הוא סיפר שהרבה לקוחות נכנסו לטאקאמרו כשהם מסרבים לטעום את המאכל הלא-מוכר. ההתמכרות של התל-אביבים למאכל היפני העממי החלה בזה שגרוסמן פשוט הגיש להם משהו להתחיל איתו, על חשבון הבית. "סושי זה טעם נרכש", הוא אמר פעם. "אני לא מכיר הרבה אנשים שזה טעים להם בפעם הראשונה".

גרוסמן נענה להצעתם של עודד גונן, מאיר דיין ואבי ישראלי והקים איתם את אנאגו, חברת אחזקות שבה, על-פי כתב התביעה, הוקצו לו כ-15% ממניותיה. החברה נוסדה כדי להפעיל יחד מסעדה יפנית חדשה, לאחר שגרוסמן עזב את טאקאמארו, וחיפש מקום חדש להשקיע בו את מרצו וכישרונותיו. אנאגו הקימה והפעילה את מסעדת אונמי, כשברור לכל שעלי הוא הרוח החיה שמאחורי המקום. האיש ששולט בתחום, ושמחזיק את המפתח למטבח.

אלא שלפי כתב התביעה, מאחורי ההישגים הקולינריים האלה, שהשלימו את קליטתו של הסושי בפרט ושל האוכל היפני בכלל בתוך הבטן הישראלית, עמדו תככנות, ניסיונות למנוע מהאיש שהביא להישגים האלה את ההנאה מעמלו. כן, גם מנות מרהיבות עין של סשימי ושל יקיטורי (שיטת צלייה יפנית יחודית), מגיעות בשלב כלשהו לשורה התחתונה, ושם, עושה הרושם, גרוסמן נשאר עם צלחת ריקה.

"עם הקמתה של אנאגו", לפי התביעה, "השקיע עלי בחברה סך של 25 אלף דולר ארה"ב במזומן, ובתמורה הוסכם, כי יירשם כבעל 15% ממניותיה, זאת בין היתר בזכות הידע של אלי בתחום וכן בזכות שמו הטוב". ענף המסעדנות מלא בחיבורים כאלה: האיש עם סט הסכינים מביא ידע שלא יסולא בפז, תשוקה לתחום, ואולי הכי חשוב - מוניטין מוכחים. לעומתו מביאים המשקיעים האחרים בעיקר את הכסף, ועם הכסף הזה, את השאיפה לעשות עוד כסף. לטענתו של גרוסמן, הוא גילה עם הזמן שהמקום מרוויח לא רע, אבל שהשכר שלו נשאר נמוך, בטח בהשוואה לשפים ברמתו במסעדות מתחרות.

לפי כתב התביעה, עלי היה השולט במטבח, אבל השותפים דאגו למדר אותו מכל מה שקשור בענייני הכספים. "עלי לא זומן לפגישות עם רואה החשבון של החברה, ולא קיבל את הדו"חות הכספיים... גם כאשר עמד אלי על רצונו ליטול חלק בפגישות הנוגעות לאנאגו, נאמר לו כי בשל עסקיהם המשותפים הרבים של עודד, אבי ומאיר, יעסקו הפגישות בנושאים רבים אשר אינם קשורים לאלי, ומשום כך הוא איננו מוזמן אליהן".

לקח לגרוסמן הרבה זמן עד שהוא החל להתקומם ממש נגד הגישה הזאת. "יום אחד הבנתי שהמקום מרוויח ומרוויח ומרוויח", הוא אומר ל"גלובס", "ואני נשאר בלי, זאת אומרת עם משכורת עלובה. וכל פעם מקבל איזה סיפורים ש'עוד מעט, עוד מעט עוד מעט', וגם הייתה הרעת תנאים, הרי גם הגשתי תביעה בבית הדין לעבודה".

* לפי מה שעולה מהתביעה, הייתה בעיה של אמון כבר מהתחלה. איך המשכת כרגיל כשאתה מרגיש כך?

"הייתי באיזשהו מקום תמים", מסביר גרוסמן. "גם הייתה שם חברות עם חלק מהשותפים. והיה ניסיון אחרי טאקמארו לחזור. הם פנו אלי, וראיתי שמשתלם לי. הלכתי על זה גם בגלל שאחד מהם הכרתי טוב. הרי היו לי עוד הצעות".

התסכול של גרוסמן גבר, כשהוא הרגיש שלמרות המעמד המקצועי שלו, ולמרות שהוא זה שהקים את העסק מבחינה מקצועית, המצב הכלכלי שלו נמצא בנסיגה מתמדת.

"אתה יודע, אנשים עם רמות ידע כמו שלי מקבלים משכורות אחרות. אני קיבלתי שכר מצחיק, לא מתקרב בכלל למה שקורה בתחום. הם ניסו איכשהו להסתיר את זה, אבל ראיתי שאצלם המצב הכלכלי משתפר. הם מתקדמים, ואצלי הכל הולך אחורה".

השותפות בוטלה

"בסביבות שנת 2001", מסופר בכתב התביעה, "הוחלט על הקמתה של מסעדה נוספת, בסמוך לאונמי, היא מסעדת טפאו. בסמוך לכך, הוחלט על הקמתה של שותפות רשומה בשם סביצ'ה, שתקים את טפאו ותנהלה". עלי שוב נדרש להשקיע סכום שבין 25 אלך דולר ל-28 אלף דולר (בתביעה נכתב כי גרוסמן אינו זוכר את הסכום המדויק, "בשל חלוף הזמן").

אבל מצב היחסים בין השותפים כבר היה רעוע. כבר יום לאחר שהעביר גרוסמן את הכסף, התגלעה "מריבה קולנית בין עודד לעלי", מספרת התביעה. גונן החזיר את הכסף לגרוסמן ולמעשה ביטל בהינף יד את השותפות במסעדה החדשה.

לפי גרסתו של גרוסמן, למרות האירוע הזה, הוא המשיך כרגיל. הפעיל את המסעדה החדשה, בחר את הצוות, הדריך אותו וראה בעצמו שותף לכל דבר בטפאו. זה היה גם הרושם שהוא קיבל מהאחרים. "עלי גם עודכן באופן רציף ועקבי בדבר עסקיה של טפאו, והיה שותף לבניית התפריט, בקרת איכות במטבח וכיוצ"ב", לשון התביעה.

גרוסמן, ועל כך יכולים להעיד הלקוחות הקבועים במסעדות שניהל, עוד מימי שלייקס, הוא איש רעים להתרועע. אדם המשרה אווירה טובה על סביבותיו ורוכש לו חברים בקלות. למרות הממדים הפיזיים שלו, הוא לא איש של מאבקי כוח, או כמו שהוא מתאר זאת, "אני לא אדם שקם בבוקר למלחמה. אני קם כדי לראות את העולם ולעשות טוב לאנשים, לתת להם חוויה".

"סילקו אותי"

לא קשה לנחש שגרוסמן עשה לא מעט כדי שלא ייאלץ להגיע עם הסיפור הזה להליכים משפטיים. אם זה היה תלוי בו, הוא היה שמח לפתור את הסכסוך ברוח טובה ובדרכי שלום. לטענתו, האפיק הזה נחסם מהר מאוד. "יום אחד, כשהתחלתי לשאול את עצמי ואותם שאלות, וככה, 'לגרד', אז התגובה שלהם הייתה 'בוא'נה, אל תבוא לפה יותר'. וזה קרה בדיוק בזמן שהבת שלי חלתה, והייתי תקופה ארוכה בבית חולים".

* זה מוזר שזה נגמר ככה, הרי אתה הדמות המקצועית, לא?

"כשהם סילקו אותי, אנשים באמת התחילו לשאול איפה אני. אז הם היו אומרים, 'הוא יחזור, יגיע עוד מעט, הוא היה קודם והלך', כל מיני כאלה".

* ממש סילקו אותך?

"אמרו לי, 'תן לו לנהל'. גם ביניהם היו חיכוכים. תראה, גם אני לא האיש הכי קל. אבל יש עניין של גישה. אתה יכול להגיד 'תן לי בבקשה את הבשר', ויש גם 'תביא ת'בשר!', זה אותו דבר, אבל שונה", מסביר גרוסמן.

* ואיך הרגשת להיות מגורש מהמקום שהקמת מאפס?

"כן, הרגשה לא נעימה. תחשוב שאתה נזרק מהבית, שאשתך אומרת לך, 'עוף מכאן'. מצד שני, את מה שיש לי קשה לקחת, את הידע, את מה שהקמתי בתחום הקולינרי בישראל, לא רק יפני".

סכום התביעה, 3.5 מיליון שקל, משקף תקופה ארוכה שבה נמנע ממנו כסף שהגיע לו לטענתו. לפי גרוסמן, הוא לא היחיד. שותפיו לשעבר נקטו בגישה דומה גם עם עובדים אחרים. "הם שכחו בדרך עוד כל מיני אנשים, שלא היו שותפים. על הלנת שכר אני לא הראשון שתובע. אצלי אמנם זה יותר בגדול, כי הרי שותף".

בינתיים גרוסמן בפסק זמן, אבל התשוקה לאוכל עדיין מפעמת בו והוא מקווה להקים בקרוב מקום חדש, עם משקיעים חדשים. ניכר בו שכל הפרשה מעיקה עליו ושהוא רק רוצה לחזור למטבח.

טרם הוגש כתב הגנה. את תגובתם של השותפים האחרים לא ניתן היה להשיג עד לפרסום הידיעה.

צרו איתנו קשר *5988