עכשיו מעונן

עבודה עושה לי החורף האקוודוריאני: הגשם מציף את התעלות, מפיל עצים וסותם צנרת

א.חורף אקוודוריאני

אצלנו ביער על רכס האנדים יורד גשם כמעט בלי הפסקה. העננים, שעד לפני שבוע-שבועיים סתם רבצו על פסגות ההרים, מכסים עכשיו את הכול בשמיכה לבנה ורכה, מפסגה ועד עמק. זה מראה שנעים מאוד לקום אליו בבוקר, לגרוב גרביים מצמר אלפקה, לצאת אל השירותים הממוקמים מאחורי הבית, להרים מבט, להסתכל סביב ולראות רק לבן. לבן מלוא העין. אני חי בתוך ענן, ואין לי עם זה שום בעיה.

חורף אקוודוריאני. שני נהרות נפגשים מתחת לגשר הקרוב לבית שלנו, אולי סיפרתי עליהם, ריו ורדה שנשפך לריו פסטאזה. גם בימים כתיקונם שוצפים וקוצפים הם שני אלה, אבל עכשיו, בחורף, לעמוד על הגשר הצר המתנדנד ברוח ולראות אותם נפגשים מתחתיך זה מראה מרגש. הם לא שמחים לראות זה את זה, זה בטוח; הם לא מתמזגים בשלווה האחד בתוך האחר, לא נותנים מקום. זה לא סמול טוק בקוקטייל פארטי. הם מתנגשים בעוצמה, שני אלה, ראש בראש, טיפה מול טיפה, ברעש אדיר של אלף מפולות סלעים, מעיפים ענן גדול של רסיסים שעושים יופי של קשת אם השמש עושה טובה ושולחת קרן, מה שלא קורה הרבה בימים אלה, ואז נדחסים יחד ויוצאים לדרך רועמת, ארוכה ומפותלת עד לאמזונס. הם עושים את זה כבר הרבה זמן, שני אלה, ואם לא יפריעו להם הם ימשיכו לעשות את זה לנצח.

חורף אקוודוריאני. הגשם מציף את התעלות, מפיל עצים על השבילים, סותם את צינורות הניקוז ועושה שמות במערכת המים הפשוטה שלנו, עולם שלישי סטייל (צינור, שקולט מפל במעלה ההר, מוליך את המים לבריכה קטנה, שמוליכה לבריכה גדולה יותר); או שהצינור מתמלא בעלים, או שהבריכה מתמלאת בחול או שהפילטר נסתם או שהכול יחד.

זה הרבה עבודה בשבילי, כל החורף האקוודוריאני הזה. להגיע אל מערכת המים זה חתיכת טיפוס במעלה חלקלק; כשאתה מתקרב למפל, להוציא ממנו את הצינור ולשחרר את העלים, כולך מתמלא במים קפואים, ואין פעם שאתה סוגר את ברז הניקוי של הבריכה הגדולה ולא נדפקת לך האצבע ככה טוב. אה, ותמיד יזחל עליך משהו מגעיל.

חוץ מזה, עם מגרפה ועם טורייה אני עסוק בלפנות את התעלות ובלבנות מחיצות שינקזו את המים, עם מצ'טה אני חותך ומפנה ענפים ועצים דקים שנפלו, כשנופל עץ גדול אני בא עם גרזן וכשנופל עץ יותר גדול אני בא עם המשור המכני, מפרק לו את הצורה (כשחוטבים עצים, התפלאתי לגלות, בהחלט ניתזים שבבים, אחד מהם ניתז על צווארי ועשה לי סימן), מנסר לחתיכות קטנות שיהיו טובות למדורה, ושם מתחת לבית.

באחד מהעצים האלה עלה במוחי רעיון, אולי לבנות רהיט, נגיד כיסא. ירדתי מזה. יש מספיק כיסאות בעולם, אבל מדורות טובות, כאלה שאדם יכול לשבת מולן עם המשפחה שלו לעת ערב, לשחזר את תלאות היום ואולי לפזם פזמון ישן, מזה יש לי תחושה שתמיד חסר.

חורף אקוודוריאני. רוב הזמן אני מלא בוץ. אבל מה - מבסוט לאללה.

ב. התאהבות בריובמבה

ובכל זאת, גשם יכול להיות עסק די מדכדך, ואחרי כמה ימים של רטיבות הבנאדם צריך שינוי, אז לקחנו את עצמנו ואת הילדים ויצאנו לעוד מסע באקוודור.

התאהבתי בעיר אחת, ריובמבה שמה (Riobamba). מה גורם לבנאדם להתאהב בעיר ממבט ראשון? לרדת מהאוטובוס במקום חדש, למתוח איברים אחרי ארבע שעות של ישיבה מאומצת ולהרגיש שהוא במקום הנכון? אתמהה. אומרים שהבית הוא איפה שהלב נמצא או איפה שמניחים את הכובע, אבל אני אין לי כובע והלב שלי נמצא תמיד איתי. אני לא צריך הרבה בשביל להתאהב או כדי להרגיש בבית, בריובמבה הספיק לי דוכן קטן של כובעים שעמד מול התחנה. המוכרת חייכה, ואנחנו קנינו לילדים כובעים של כבשה ושל כלב.

ריובמבה היא עיר קולוניאלית גבוהה (גובה 2,700 ומשהו) ויפה שהוקמה במאה ה-15, חרבה לחלוטין במאה ה-18 בהתפרצות הר געש, והוקמה מחדש לא רחוק משם. ערים קולוניאליות הן תמיד נעימות לשהות וידידותיות למשתמש, שני דברים שקשה לומר על הקולוניאליזם עצמו, כמובן. הרבה כיכרות, מבנים נמוכים (לא ראיתי בניין מעל שלוש קומות), רחובות רחבים, בניינים צבעוניים. אתה תמיד יודע איפה אתה, שזה חשוב. העיר חיה, שמחה, אפילו שחור - הרבה אנשים ליקקו גלידה, וזה תמיד סימן טוב. ברחוב המסעדות הצטופפו עשרות פיצריות זו ליד זו, אבל אנחנו אכלנו מקסיקני. ריובמבה נראתה לי כמו מקום שהייתי יכול לחיות בו.

לא היינו שם הרבה, וכנראה לא נחזור שנית, אבל בלבי תמיד אנצור את ריובמבה. יופי של עיר.

ג.המשכנו לעלות בהרים

בגובה 3,500 ומשהו מטרים שוכן הכפר סלינאס. לפני כארבעים שנה הגיע לשם האב אנטוניו פולו, מיסיונר שוויצרי, שהפך לחלוטין את פני המקום. הוא הביא מומחים והקים שלל קואופרטיבים, מין גרסה לקיבוץ, וגרסה מוצלחת למדי; יש מפעל גבינות ומפעל שוקולדים ומפעל צמר ומפעל סויה ובית מלון ועוד הרבה דברים נחמדים. במרכז הכפר אפשר לעיין בסידור העבודה להיום. מי לפרות ומי לתיירים. כשאנחנו לקחנו סיור, המדריך שלנו היה בכלל קבלן. מי שבקואופרטיב צריך לתת כתף.

היינו התיירים היחידים בכפר, לא כולל תיירות פנים. והיה קר. היה ממש, אבל ממש, קר. החדר במלון (חלק מהקואופרטיב, כמובן) לא היה מחומם, אבל כשנצמדנו ארבעתנו תחת ערימה של שמיכות צמר היה דווקא נחמד. עוד דבר נחמד במיוחד היה לראות את כל האלפקות האלה מסתובבות ברחובות הכפר.

והיה בהיר, והיה כל-כך יפה שם, בגובה. נוף דרמטי של צוקים אימתניים והרים נישאים, שנדמה כאילו נמתח עד אין-סוף. אנחנו, שרגילים לראות המוגבלת משהו של ענן מבפנים, לא שבענו מלהביט בו.

לעולם, ואני רציני, גם לא אשכח את הדרך בחזרה. היה יום יפה, והכביש הקיף את צ'ימב*וראזו (Chimborazo), ההר הגבוה באקוודור, ענק מרשים שגובהו 6,130 מטרים ושקוטרו עשרים קילומטרים בלבד, המתנשא מעל טונדרה שוממת ומלאת הוד, ובעל פסגה מושלגת ומושלמת. מההרים היפים שראיתי. הקווץ' הקטן בכדור הארץ סביב קו המשווה הופך את פסגתו של הצ'ימבוראזו לנקודה הקרובה ביותר לשמש והרחוקה ביותר ממרכז הכדור. אז נכון שלא טיפסתי עליו, רק ישבתי עם ילדה ישנה על הברכיים באוטובוס שסבב אותו, ועדיין. גם לפסגת הצ'ימבוראזו פיניתי מקום בלב שלי.

ד. בחור צעיר וכבר עייף

בדרך חזרה ליער שלנו עצרנו ללילה בבאניוס והלכנו לישון בגסט-האוס של הישראלים. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בטיול הזה לפגוש את התרמילאים הצעירים שלנו. מה גם שבדיוק היה שבועות, וארוחת חג התארגנה לה.

ציפיתי לקצת אינטראקציה אנושית, אבל נדמה שכבר שכחתי איך עושים את זה. ישבתי בפינה, הקשבתי לשיחות שהתנהלו, שום דבר עמוק במיוחד, והרגשתי שאין לי דבר לתרום להן. לגלית הייתה ציפייה עמומה שתהיה שם איזו קיבוצניקית שתתלהב מלשחק קצת עם הילדים, אבל כנראה שזה נכון מה שאומרים על הקיבוצים - זה בהחלט לא מה שהיה פעם.

הם כולם היו אחלה חבר'ה, באמת, אבל אתם יודעים איך זה, אתה תמיד זוכר את היוצאים מהכלל. היה שם ילד אחד, רק השתחרר מהצבא ונסע לטייל. עוד יומיים הוא היה אמור לשוב ארצה. משפט אחד שלו נחרת בזיכרוני. אני מרחם על מי שנשאר לו עוד זמן לטייל, אמר הבחור.

העציב אותי עד מאוד, המשפט הזה והבחור הזה. בן 21, וכבר כל-כך עייף. הכול נראה לו אותו דבר, טחו עיניו מלראות מקומות חדשים ולטעום טעמים לא מוכרים. שאלתי את עצמי אם גם אני הייתי פעם ככה. נראה לי שלא. אף פעם לא ריחמתי על מי שנשאר לו זמן לטייל, ההפך הוא הנכון. את הרחמים שלי אני שומר דווקא לאלה שלא נשאר להם זמן. את הרחמים המיוחדים שלי אני שומר לאלה שלא מוצאים לעצמם את הזמן לטייל.

ה. גודל המוצ'ילות

עוד דבר שהפליא אותי בנוגע למטיילים הצעירים היה הגודל והמשקל של המוצ'ילות שלהם. כל אחד סחב בית. אנחנו, זוג עם שני ילדים, סחבנו חצי מהם. נראה שזה עוד דבר שאתה לומד עם השנים והטיולים; מה שאתה באמת צריך זו רק מגבת. דאגלס אדאמס צדק. כל השאר זה אובר-ווייט.**

הרהור

את הרחמים אני שומר לאלה שלא נשאר להם זמן לטייל. רחמים מיוחדים אני שומר לאלה שלא מוצאים את הזמן לטייל

http://dror.notes.co.il

צרו איתנו קשר *5988