הרמוניה מלוטשת

שני אלבומי ג'אז שמציגים אוסף של קטעים מיינסטרימיים ואיכותיים, שיענגו את כל חובבי הז'אנר

חברת התקליטים בלו נוט, שחוגגת 70 שנה, יצאה באלבום כפול במהדורה חגיגית מיוחדת שבה ביצועים חדשים לקטעים בלו נוטיים קלאסיים. האלבום, שנקרא "The Blue Note 7 Mosaic", מחולק לשני חלקים.

בתקליטור הראשון מנגנת הגברדיה הצעירה של הלייבל, הכוללת את פטר ברנסטין (גיטרה), ביל חרל"פ (פסנתר), ניקולאס פייטון (חצוצרה) רווי קולטריין (טנור סקסופון), סטיב ווילסון (אלטו סקסופון וחליל צד), פטר וושינגטון (באס) ולואיס נאש (תופים). בתקליטור השני נמצאים כל אותם קטעים המבוצעים בראשון כפי שהוקלטו במקור. המחיר שווה למחיר פול-פרייס של תקליטור רגיל. יפה.

שביעיית הכוכבים מצדיקה את עצמה, שלא לדבר על איכות הסאונד. יש פיתוח תפיסות עיבוד ואלתור מקוריות כמו ל"Dolphin Dance" של הרבי האנקוק, "Inner Urge" של ג'ו הנדרסון ו"The outlaw" של דיוק פירסון, ויש עוד קטעים שמייצגים את הרפרטואר שלבלו נוט יש סיבה להתגאות בו ביום חגה.

בולט במיוחד הוא הגיטריסט פטר ברנסטין, המשמש כאן על תקן גראנט גרין, מי שהיה מזוהה כל-כך באקורדים הקצרים והמתכתיים שלו. ברנסטין לעומתו מנגן במסורת הלבנה והמהוקצעת של ג'ים הול ופאט מת'יני, ממש ההפך הגמור לגרין.

בסך הכל האלבום מהנה, אך יש בו משהו מאולץ, לטעמי. הייתי מסתפק בתקליטור הראשון כאמירה מוזיקלית בפני עצמה, ולא בהקשר של אז והיום.

למשל, "Search for Peace" הנפלא של מקוי טיינר הוא חלק מאלבום אלמותי בקטלוג הקלאסי של בלו נוט. למה להפריד אותו? לעמוד על ההבדלים? השביעייה הזו נותנת גרסה לא פחות טובה.

לקטע הזה, כמו לגם ל"Criss Cross" של ת'ילוניוס מונק. המסקנה היא שבלו נוט רוצה לחנך על ברכיה דור חדש שלא ידע את יוסף, ובכך דיינו. עם זאת, מומלץ לאלו מכם שנפגשים לראשונה עם החומר הזה, להכיר את האלבומים כפי שהוקלטו במקור. כי בלו נוט לעולם תישאר של ארט בלייקי, ווין שורטר, פרדי האברד, הוראס סילבר ועוד ועוד.

"The Blue Note 7 Mosaic", אלבום כפול, בלו נוט

כמו לפני 50 שנה

"New time, new'tet" הוא אלבומו החדש של הסקסופוניסט הוותיק בני גולסון. נגן הטנור בן ה-80 ממשיך לתת מיינסטרים איכותי, בדיוק כמו שעשה לפני 50 שנה. כפי שאומרת גם כותרת האלבום, רק החמישייה משתנה מדור לדור.

למעשה, זהו עוד תקליט של הג'זטט האגדי של גולסון עם החצוצרן ארט פרמר באותה הרמוניה מלוטשת, רק שהפעם זוהי החצוצרה והפלוגלהורן של אדי הנדרסון הנפלא. עוד בהרכב, סטיב דיוויס בטרומבון, מייק לאדון בפסנתר, ובחוליית הקצב האיכותית באסטר ויליאמס בבאס עם התופים של קרל אלן.

הקטע הפותח, "Grove's Groove", הוא קטע מקורי חדש של גולסון, שבשקט היה יכול להיכלל באסופה למעלה של בלו נוט כמייצג את ההארד בופ של שנות ה-50 - וזו מחמאה.

יש כאן גם ביצוע ווקלי, אם כי לא כל-כך מוצלח, ל"Whisper Not" השחוק לעייפה של גולסון בקולו של אל ג'ארו.

גולת הכותרת באלבום היא שני ביצועים מבריקים בעיבודו של גולסון לשופן - "L'adieu" ולורדי - "Verdi's Voice". בנוסף ישנו גם עיבוד מקסים לשיר "Love me in a special way" של דבארג' מתחילת שנות ה-80. כשישאלו אתכם יום אחד איך הגיע השיר המרשמלו הזה להיות סטנדרט בג'אז, תדעו לענות. *

"New time, new'tet", בני גולסון, הוצאת קונקורד

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988