חתול רחוב

איך בתוך ים הענקים של הסבב, מצליח טניסאי ישראלי נמוך ללא משחק הגשה, להשתחל לשלב גבוה בווימבלדון? לגלעד בלום התשובה די ברורה: דודי סלע הוא חתיכת שחקן טניס מעולה

ההישג

גם אם לא ינצח היום (ב') את דיוקוביץ' בשמינית הגמר, אפשר לומר שווימבלדון 2009 הוא נקודת ציון דרך בקריירה המקצוענית של המטאור הישראלי. ההישג מקבע את סלע כשחקן טופ 50 לגיטימי ואף יותר מזה. לראשונה בחייו ניצח שלושה סיבובים בגראנד סלאם ונכנס לרשימה מצומצמת של ישראלים שעשו זאת. ניתן רק לערוך משחק ניחושים עד כמה גבוה יגיע וכמה זמן יישאר שם. עמוס מנסדורף נעצר במקום ה-18 ושהה בין 30 הראשונים בעולם כשמונה שנים, גם אנה סמשנובה (שהגיעה למקום ה-15) תקעה יתד בשלושים הראשונות כמעט עשור. הראל לוי הוא דוגמה לאחד שכן הגיע לשלושים הראשונים אבל לא שרד בצמרת יותר ממספר חדשים. האם יצליח דודי לתקוע יתד בחברה הגבוהה של הסבב?

האינסטינקט שלי אומר לי שכן. כי מבנה הסבב בנוי עבור שחקנים מהסוג שלו. הסבב מעודד שחקנים להתחרות כמה שיותר וזה יאפשר לדודי ליהנות מהזדמנויות חוזרות לחבר 2-3 ניצחונות ולהשיג מספיק נקודות כדי לשמור על הדירוג. בין טורניר מוצלח למשנהו יכול דודי להרשות לעצמו לדשדש בסיבובים הראשונים ולאסוף עוד כמה אלפי יורו עד המכה הבאה שתבוא מידי כמה שבועות. והמכה תבוא כי דודי הוא שחקן של סטריקים. תמיד היה כזה. לאורך כל הקריירה עבר תקופות רעות שבהן הוא מפסיד משחקים בשרשרת ואז כשנראה שכבר איבד את הביטחון, היה נכנס לזון ומדהים עם ניצחונות איכותיים ברצף.

השנה הוא הגיע לווימבלדון אחרי שהפסיד לשחקן שמדורג 866 בעולם ואחרי שניצח רק 11 משחקים בסבב מתחילת השנה. רבע הגמר בהולנד בשבוע שעבר היה ההישג הראשון שלו מאז שהעפיל לחצי הגמר בממפיס במארס.

דודי סלע משחק מחר על 175 אלף דולר

הסגנון

איך הוא עושה את זה? עם גוף צנום, 174 סנטימטרים ו-66 ק"ג, מצליח דודי כבר שנים לצבור ניצחונות בענף שנשלט על-ידי גלדיאטורים. כנגד כל הסיכויים. התשובה מורכבת, אבל בגדול היא די ברורה: דודי סלע הוא שחקן טניס מעולה. אם מוציאים את אלמנט ההגשה הוא בהחלט בין העשרים הטובים בעולם בשאר האלמנטים של המשחק. הוא יציב מאד מהקו האחורי, וחבטת גב היד שלו היא בין הטובות בעולם (בלי הגזמה), יש לו יכולת חיזוי נדירה, יד רכה עם המון רגש, ובעיקר ביצים וחוצפה להפתיע את היריב עם חבטות בלתי צפויות, על גבול הפרוע. כשכל האלמנטים הללו מתחברים דודי הוא מהמסוכנים בסבב, ולמעט פדרר, נדאל ומארי, הוא יכול ביום נתון להפתיע כל אחד.

השחקנים שעושים לדודי הכי הרבה צרות הם הז'לובים עם ההגשה הרצחנית, מהסוג של רודיק, ליוביצ'יץ' ודומיהם. שחקנים מהסוג הזה מוציאים לדודי את החשק ומייאשים אותו עם אסים. אבל שחקנים כמו רוברדו ושוטלר (אותם עבר בווימבלדון) שמאפשרים לפתח משחק, הם סוג השחקנים שדודי אוהב להפתיע. הוא גורר אותם לקרבות רחוב כמו שהוא אוהב. ובקרבות רחוב, דודי מרגיש בבית.

הנתונים של ההגשה שלו הם די מביכים, הוא הגיע לשמינית הגמר כשהוא חובט עד כה 3 אסים בלבד בטורניר. את רוברדו הוא עבר במשחק של ארבע מערכות ללא אף אס. מול דיוקוביץ' הוא יצטרך להחזיק סרב בהרבה יותר יציבות, כי הוא לא ישבור את הסרבי יותר מפעם אחת במערכה.

הפרובינציה

דודי, שנולד וגדל בקרית שמונה, אמנם גר באזור המרכז מגיל 10 אבל הוא עדיין פרובינציאלי במנטליות. זה גם חלק מהקסם שלו. האינטרקציה שלו עם הקהל, התשוקה במשחק, האימפולסיביות - כל אלו משדרים פרובינציאליות ועממיות. תוסיפו לזה גם את האח שמנהל את הקריירה, החבר שהפך למאמן אישי, ההסתבכות עם הסוכנים בצרפת, חברת הילדות שעדיין איתו מאז שהיה נער, הקשיים הכלכליים בתחילת הדרך. סלע עשה לא מעט טעויות בקריירה שהיו עולות לו יותר ביוקר לולא היה כל כך מוכשר. הוא ביזבז שנים עם מאמנים וסוכנים לא נכונים. היתה תקופה שכבר חשבתי שאיחר את הרכבת.

אני לא יכול שלא להיזכר בסיפור שתמיד הצחיק אותי והמחיש את המנטליות שממנה הגיע. ב-2003 אימנתי אותו בפעם האחרונה בטורניר הנוער של אליפות ארה"ב הפתוחה. ארגנתי לו אירוח אצל משפחה אמידה של אחד מתלמידיי. המשפחה אירחה את דודי כמו מלך, סיפקה לו נהג צמוד וטבחית פרטית. כשהגיע ביום הראשון הביתה, שאלה אותו הטבחית מה הוא אוהב לאכול כי היא הולכת לסופרמרקט. דודי המופתע שאל אותה: "מה, אני יכול להזמין מה שאני רוצה?" הוא חשב כמה שניות וירה על הטבחית: "כבד אווז".

אותה טבחית אמריקנית לא הבינה מה נחת עליה. אבל דודי קיבל ארוחת מלכים של כבד אווז באותו ערב.

כבד האווז, אחד הבשרים הכי עתירי שומן, לא הפריע לדודי להצליח בטורניר עצמו. הוא הגיע עד חצי הגמר והפסיד לידידו הטוב מרקוס בגדאטיס הקפריסאי.

עוד סיפור

למרות הצלחות בארץ, הצלחות בינלאומיות לא הגיעו עד שהיה בן 14-15 ולרוב הסתיימו הנסיעות שלו לחו"ל במפחי נפש. אני זוכר נסיעה אחת לגרמניה כשהיה בן 12-13, שבה הוא לא ניצח משחק במשך חמישה שבועות. בכל משחק הוא היה נותן טניס גאוני במשך מערכה או מערכה וחצי, ואז היה נגמר לו הבנזין ומשחקו היה מתמוטט כמו בניין קלפים. במשחקונים שהוא שיחק עד ההתמוטטות, הוא היה עוצר נשימה. הוא היה משפיל שחקנים שגבוהים ממנו בשני ראשים, צופים תמיד היו מתגודדים מסביב למגרש של דודי כי תמיד היה טניס מעניין.

אני הייתי יושב ביציע ומחייך בהנאה, וגם כשהחל להפסיד ולהשתולל (הוא שנא להפסיד), ידעתי שברגע שיתחזק מעט ויתבגר נפשית הוא יהיה יותר טוב מכל הילדים בטורניר.

אחרי חמישה שבועות נגמר לי הכסף להוצאות ונאלצנו לחזור לישראל ולוותר על עוד שני טורנירים. דודי, שלא רצה לחזור לארץ עם אפס ניצחונות, סירב לעלות על הרכבת לפרנקפורט וברח בריצה אל עבר פסי הרכבת. נאלצתי לרדוף אחריו ולהרים אותו בכוח ולדחוף אותו לתוך הקרון. כל מה שרצה זה להמשיך לשחק טניס. החזרה הביתה לבית הספר היתה בשבילו אסון.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988