ביהמ"ש: תביעת מושב כפר ורבורג להשיב לבעלותו אדמות שנרכשו לפני 70 שנה - לא התיישנה

התוצאה התקדימית: 6,000 דונם חקלאיים יוכלו לחזור לבעלות המושב ■ כשמדובר בתביעה שעילתה ביחסי נאמנות - תקופת ההתיישנות תחל להימנות מהיום שבו כופר הנאמן בזכותו של הנהנה ■ להחלטה עשויה להיות השפעה גדולה על גורל מאות אלפי דונמים שנרכשו ע"י מושבים לפני קום המדינה, ושהועברו לבעלותה מאוחר יותר

תושבי כפר ורבורג שליד קרית מלאכי רכשו בסוף שנות ה-30 קרקעות מחברת אמיקא. אמיקא לא דאגה להסדיר את רישום המקרקעין על שם הרוכשים בטאבו. בחלוף השנים, חלק מהקרקעות הוכרזו "כנפקדים" לפי חוק נכסי נפקדים, וחלקן הופקע ונרשמו על שמה של רשות הפיתוח. צאצאי הרוכשים הגישו תובענה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו המקרקעין בבעלותם.

מינהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח ונתבעים נוספים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף. בין היתר טענו הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנותה. לטענתם, התביעה מתייחסת לאכיפת זכות חוזית במקרקעין מוסדרים, וזכות זו מוגבלת ל-25 שנים.

הבקשה נדונה בפני הנשיאה הילה גרסטל, מביהמ"ש המחוזי מחוז מרכז. גרסטל דחתה את בקשת המחיקה, תוך שהיא קובעת מספר קביעות עקרוניות. בחיבורנו זה, נתמקד אך ורק בשאלת ההתיישנות.

אומנם, קובעת גרסטל, אף שעל פי סעיף 125 לחוק המקרקעין הרישום של זכויות במקרקעין מוסדרים מהווה סוף פסוק, מותיר החוק פתח לתקיפת הרישום. סעיפים 93-97 לפקודת הסדר הזכויות במקרקעין, המגדירים את עילות התקיפה, מיועדים לספק מענה למקרים חריגים שבהם מוצדק לתקן את הרישום.

זכות החתומים על הסכמי המכר בקרקעות היא "זכות קניין שביושר", קובעת גרסטל. זכות זו צמחה מכח התחייבות אמיקא להעביר את הקרקעות לבעלותם. הזכות שביושר נוצרה בשנת 1939, דהיינו לפני חוק המקרקעין. לכן יש לפנות להוראת המעבר הקבועה בסעיף 166 לחוק, ולפיה, אם הזכות שביושר שקמה לתובעים היא "זכות במקרקעין שחוק זה דן בה", הרי שמכוח סעיף 166(ב) חל על זכותם של התובעים חוק המקרקעין אף שזכותם נוצרה לפני תחולתו, ואילו אם אין זכותם מוכרת ע"י חוק המקרקעין אזי מכח סעיף 166(א) חל עליה הדין הקודם, אשר הכיר בזכות שביושר ה"אנגלית". כלומר: לתובעים זכות שביושר תקפה, בין לפי הדין האנגלי ובין לפי הישראלי.

עתה יש לבחון, קובעת גרסטל, האם זכויות אלו שביושר כפופות לדיני ההתיישנות, ואם כן, האם בנסיבות העניין התיישנו זכויות התובעים. סעיף 159(ב) חל על זכותם שביושר של התובעים במקרקעין אף שאלו "מקרקעין מוסדרים", מן הטעם שענייננו בזכות שלא נרשמה, בעוד שסעיף 159(ב), לפי פירושו הנכון, מתייחס לזכויות רשומות בלבד, וביטל את תחולתו של חוק ההתיישנות על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים.

במקרה דנן, התובעים לא דאגו לרישום זכויותיהם משך עשרות שנים, ולכן נקבע כי זכויותיהם ביושר כפופות לדיני ההתיישנות. תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא 25 שנה, מאחר ומדובר במקרקעין מסודרים.

כשמדובר בתביעה שעילתה ביחסי נאמנות, הכלל הרגיל אינו חל, ותחתיו חל הכלל שעילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן, או מהרגע שבו הוא מפר את חובתו. כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה, על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה.

בענייננו, התובעים לא היו צד להסכם החכירה, ולטענתם נודע להם שזכויותיהם במקרקעין לא הוסדרו כדין רק בשנת 2007, עת הם קיבלו מכתב ובו כפר נציג אמיקא בזכויות התובעים. על כן, דחתה גרסטל את טענות ההתיישנות, ונתפחה הדלת בפני הדיון בהשבת הקרקע (6,000 דונם) לבעלות מושב כפר ורבורג.

בשם התובעים: עו"ד גד טיכו. ל-51 התובעים התצטרפה עמותת אדמתי, המייצגת מושבים וקיבוצים ותיקים במאבקם להכרה בזכויותיהם בקרקע. (ת.א 9106-02-08).

צרו איתנו קשר *5988