טקס ההתבגרות של ההיי-טק

האם עסקת קופרגייט היא הצלחה או כישלון? האם מוחבא שם שלד נסתר בארון?

איך נסכם את הסיפור של חברת הסטארט-אפ קופרגייט, שנמכרה השבוע? אולי נתחיל בציטוט של שלמה דברת, חבר דירקטוריון בחברה ושותף בקרן ההון סיכון כרמל, שהשקיעה בה, שאמר בעבר כי "חברה שעומדת למכירה זה דבר נורא"?

ואולי נביט דווקא אל קרן תמיר פישמן הציבורית, המשקיעה הגדולה, שהציגה לראווה בכל רבעון בשנה האחרונה את ביצועיה של החברה תחת אילוצי רשות ני"ע? או שאולי נעדיף את טבלת הנהנים מהאקזיט ובה הוקדשו למייסדים, ההנהלה והעובדים כ-25% מהתמורה, סכום מכובד לעסקאות כאלה?

כאשר בוחנים את הכוחות האלה ומביאים בחשבון את הנתונים הפיננסיים המרשימים שחשפה החברה, הרי התוצאה - מכירה לסיגמה דיזיין האמריקנית תמורת כ-187 מיליון דולר ברוטו - משאירה הרגשה עמומה שמשהו כאן השתבש.

אז מה קרה כאן, האם מדובר בהצלחה או כישלון? האם מחביאה החברה איזה שלד נסתר בארון שמנע עסקה מוצלחת יותר? או שברוח הזמן והתקופה, גם מכירת חברה, המשך הפעלה של מרכז בישראל, והחזר יפה למשקיעים - בהחלט מספיקים?

הימור מוצלח על טכנולוגיה

קופרגייט, שנוסדה בשנת 2000 ופיתחה שבבים להעברת תקשורת מהירה בבתים, נחשבה מאז שנת 2006 לאחת ההבטחות הגדולות של ההיי-טק הישראלי. בכל פעם שהתעורר הדיון בהצלחות הצפויות להיי-טק המקומי, כיכבה קופרגייט בכבוד בחמישייה הפותחת. בכל שיחה עם אחד מבכירי המשקיעים, היה השם שלה עולה. במקביל היה הדובר מעלה חיוך, כאילו נזכר בנוסטלגיה בימים שבהם השקעה בחברת סטארט-אפ היתה מתכון כמעט בטוח לסיבוב מוצלח.

אבל לג'ונגל של העולם הטכנולוגי יש חוקים מורכבים, חוקים שקופרגייט היא כנראה הנציגה הישראלית הראשונה שהפנימה אותם. קופרגייט, שהיתה בסופו של דבר התגלמות עסקית של הימור גדול על טכנולוגיה ותזמון, הצליחה מאוד בחלק הראשון. הטכנולוגיה שלה הפכה להיות תקן מוביל בעולם החדש של שירותי התקשורת, שכוללים העברת שידורי טלוויזיה וקול על גבי רשת האינטרנט למשתמש הביתי.

אולם החלק השני של ההימור, הזמן, התנהג אחרת. השוק שאליו כיוונה החברה, ה-IPTV, התרומם שנתיים מאוחר מדי. קופרגייט, שכבר היתה מוכנה בשלהי 2007 עם מספרים המתאימים להנפקה מנקרת עיניים בנאסדק, לפי כחצי מיליארד דולר, נאלצה לעצור את התוכניות. המשבר הפיננסי פגע קשות בשווי של החברות בתחום, וכאשר החלו אלה להתרומם מחדש, כבר היה השוק מוקף בגורילות מאיימות בדמות חברות ענק שמעוניינות לקחת בו חלק.

מכאן הדרך כבר היתה קצרה למהלך אסטרטגי משמעותי שיאפשר לה להתחרות יותר בקלות. בהתחלה שקלו בחברה גיוס כספים ורכישה גדולה שתקפיץ אותה מדרגה, לאחר מכן עמד על הפרק המשך דרך עצמאית, כולל הנפקה בעתיד הקרוב, ולבסוף התפשרו בעלי המניות על מכירה לחברה זרה שבה תתפוס קופרגייט חלק משמעותי מהפעילות. שלא יהיה ספק, מדובר בפשרה. בכורח. כנראה גם בהתפכחות כואבת.

מאיפה שלא תסתכלו על זה, הדרמה של קופרגייט היא קודם כל קץ תקופת ההתבגרות של הממשק שבין ההון סיכון לחברות הסטארט-אפ בישראל. כן, רבותי, העולם השתנה. בהון סיכון העולמי והישראלי מכירים כבר מזמן שהשקעה בטכנולוגיה מוצלחת לא מבטיחה הצלחה עסקית. מאחורי התדמית הנוצצת של ההון סיכון יש לא מעט עבודה קשה וצורך נואש לכמת את המציאות הטכנולוגית והעסקית לפוטנציאל הישרדות. לא בכל מקום יודעים לעשות את זה.

וזה בעצם העניין. מיקסום הרווח וניהול מיטבי של הסיכון הוא המקום העיקרי שבו נכשלו הישראלים במשך השנים, ולא רק בהון סיכון, גם היזמים והמנהלים. בקופרגייט הצליחו בעלי המניות להתבגר, להכיר במציאות, ולהבין שלהמשיך לבד זה סיכון גדול מדי.

ודאי שהיינו מעדיפים חברה ישראלית גדולה, גאה, שמתמודדת מול ענקיות הטכנולוגיה ויכולה להן. למשך זמן היה נדמה שקופרגייט תספק את החזון הזה. אבל כדי להגיע לשם, נדרשת קודם כל בגרות של השותפים בתעשייה, שיבינו את מקומן האמיתי של חברות הסטארט-אפ הישראליות בעולם הטכנולוגי של היום. בקופרגייט זה התחיל.

shmulik-s@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988