מה יכלו הזכייניות לעשות עם הכסף שנשפך על הפקות הריאליטי בישראל?

במקום עונה של "הבלוק" יכלו הצופים ליהנות מעונה של תוכנית בידור יוקרתית, במקום עונה של "המירוץ למיליון" יכולנו לקבל 3 עונות של דרמה משובחת, ובמקום עונה של "פרויקט מסלול" יכולנו להשתעשע מקומדיה מושקעת

הפח הגדול

הרייטינג המביך של גמר "פרויקט מסלול" (11.5%) קבע סופית: התקוות הגדולות של הזכיינים המסחריים מהריאליטי כמעט ונגוזו, והציבור מרבה להראות את עכוזו לז'אנר המפומפם.

בשנה האחרונה הושקעו קרוב ל-30 מיליון דולר שהופנו להפקות ריאליטי, בהן "האח הגדול", "האח הגדול VIP", "המירוץ למיליון", "פרויקט מסלול", "הטלפון", "הישרדות" (עונה שנייה ושלישית) ו"הבלוק".

אין ספק - "האח הגדול" של קשת יוצאת מן הכלל. הגירסה הישראלית לפורמט ההולנדי הוכיחה את עצמה כאחת ממדורות השבט האחרונות של הפריים-טיים ויצרנית מסיבית של רייטינג והכנסות. "המירוץ למיליון", לעומתה, שבקרוב צפויה לשוב עם עונה חדשה, הצליחה אמנם לגרוף נתוני צפייה נאים (24% בממוצע), אך פחות מאשר הציפיות שתלו בהפקה שעלתה כ-5 מיליון דולר - הן מבחינת הרייטינג וההכנסות והן מבחינת ה"באז" הדל סביבה.

לצורך השוואה, "מונית הכסף", שעלות פרק בה (כ-35 אלף דולר) היא כשביעית מזה של "המירוץ", מצליחה להשיג אחוזי רייטינג דומים. זכיינית ערוץ 2 רשת, שנכנסה לסחרור מאז עברה לשדר במשך 4 ימים בשבוע, נפלה בפח של עוד החלטה שנראית יותר כרצון לזנב אחרי קשת מאשר להיות מקוריים באמת, הן מבחינת בחירת התוכן והן מבחינת מודל ההכנסות.

ו"הישרדות"? הרייטינג הפושר של עונות 2 ו-3 מוכיח כי העונה הראשונה, שהוציאה את ערוץ 10 מהדשדוש בו היה קיים מאז היוולדו והכניסה את כל התעשייה המקומית למחול שדים - הפכה לקללתו של הערוץ. "הישרדות" היא מקפצה רופפת (שעלותה, גם כן, 5 מיליון דולר) התלויה מעל בריכה של מים רדודים. ההתעקשות להמשיך ולהפיק עונות נוספות הפכה את ערוץ 10 לערוץ של תוכנית אחת, שאת הרייטינג (הסביר) שלה אין לאן לנתב.

גם אם נשים בצד את "האח הגדול" ואת "המירוץ למיליון", עדיין נישאר עם הוצאה נוספת הגבוהה מ-15 מיליון דולר - סכום שיכול היה להעשיר את המסך של רשת וערוץ 10 במספר נאה של אלטרנטיבות.

או אם להיות ספציפיים, במקום ההשקעה ב"פרויקט מסלול" (מעל 2 מיליון דולר), שתי עונות של "הישרדות" (כ-10 מיליון), "הבלוק" (כ-1.6 מיליון), ו"הטלפון" (כ-1.5 מיליון) - יכלו גופי השידור והצופים ליהנות משתי סדרות דרמה איכותיות, בעלות של כ-1.7 מיליון לעונה של סדרה בת 13 פרקים; 4 קומדיות, בעלות של כמיליון דולר לעונה (13 פרקים); שתי סדרות נוספות של דרמה זולה/"Super-soap" (דוגמת "המקום"), בכ-750 אלף דולר לעונה; 3 תוכניות בידור לשעות הפריים השני (בסגנון "משחק מכור"), בכ-1.1 מיליון דולר לעונה.

וזה לא הכל. תוסיפו שתי תוכניות בידור לפריים-טיים ("ארץ נהדרת"/"שבוע סוף") בהשקעה של כ-1.5 מיליון דולר לעונה, שני סרטי דוקו (100 אלף דולר לסרט), שתי מיני-סדרות תיעודיות איכותיות (נגיד, משהו כמו "הבלדרים") בכ-200 אלף דולר לסדרה, ושתי מיני-סדרות "דוקו-מנחה" (בסגנון "אנטי-אנטיביוטיקה"), בעלות של כ-180 אלף דולר האחת. את העודף אפשר לחלק בין השקעה ב-4 סרטי קולנוע לחצי תריסר תוכניות "דוקו-סלב-בשקל".

קו המשווה

סיפור אהוב במיוחד על תסריטאים בעולם הוא על הבמאי האגדי פרנק קפרה. על-פי הסיפור, באחד מהראיונות שהעניק לעיתונות בעקבות זכייה של אחד מסרטיו בפרס האוסקר, לא חדל קפרה לדבר על האלמנטים הבימאיים יוצאי הדופן ששולבו ביצירה - או בשפתו: "The Frank Capra touch". באף שלב לא מצא קפרה לנכון להזכיר את שם התסריטאי, שעל בסיס עבודתו הגיח הסרט המצליח לעולם. יום אחרי שפורסם הראיון, הגיעה לביתו של קפרה מעטפה שנשלחה על-ידי התסריטאי. כשפתח אותה, מצא קפרה 120 עמודים ריקים ופתק: "נראה אותך מביים את זה!".

בניגוד לטלוויזיה, שבה מתחזק באופן עקבי כוחם של התסריטאים בתהליכי היצירה, בקולנוע - מאז ומתמיד - הבמאים הם נותני הטון. בהתאם, שכרם ו/או חלקם בהכנסות של הכותבים למסך הגדול עומד בדרך כלל על כמחצית משכרם של הבמאים ולמפיקים. הטיעון שעומד ביסודה של החלוקה הלא-שוויונית מסתמך על ההנחה שהמחזיקים בקולמוס אינם חולקים את מידת הלחץ והאחריות המגולמת בעבודתם של אחיהם לסט. מיותר לציין כי התסריטאים, באשר הם, מרגישים מקופחים עם ההסדר הוותיק.

בשבוע שעבר החליטה קרן הקולנוע הישראלי לעשות מעשה, וקבעה הנחיות חדשות לחוזי ההתקשרות שבין השלישייה: במאי-תסריטאי-מפיק. לפי הטיוטה, שכר התסריטאים יעמוד על 6% מתקציב ההפקה ויתקרב לשכרם של המפיקים והבימאים, שנקבע על 7.5% מהתקציב. לגבי חלוקת הרווחים (אם יש כאלו) מהסרט, כל אחד מהצדדים יקבל נתח שווה מהעוגה, בגודל 7.5%. כדי ליצור תנאים למשא-ומתן, המפיק יקבל 3% נוספים, שבאמצעותם ינהל משא-ומתן עם התסריטאי והבמאי. כלומר - במקרה של כותב בעל שם, ייתכן מצב תקדימי שבו לתסריטאי תהיה הכנסה גבוהה יותר מאשר לבמאי.

מוש דנון, יו"ר הנהלת איגוד המפיקים, אמר בשיחה עם מגזין "פירמה" כי "טרם ירדנו לעומקה של ההחלטה החדשה. בכל מקרה, אנחנו בעד כל צעד שתומך בשיפור תנאי ההפקה בכלל ותנאי העבודה של התסריטאים בפרט. אני מאמין כי הצעד התקדימי של קרן הקולנוע, בהשוואה לשווקים אחרים בעולם, יעודד תסריטאים נוספים להשתלב בתעשיית הקולנוע".

ליאורה קמינצקי, יו"ר איגוד התסריטאים, נקטה בטון חיובי גם היא: "האיגוד מברך על השינוי, אך עם זאת, דרישתנו היתה ועודנה - תנאי פתיחה שווים לבמאי, למפיק ולתסריטאי בפרויקטים מממונים. התסריטאי הוא היוצר הראשוני של הסרט, והרבה פעמים הוא אף היזם שכותב את התסריט שלו במשך תקופה ארוכה וללא כל תגמול. הדעה הגורסת כי התסריטאי לא לוקח סיכון כלכלי היא מוטעית מהיסוד. אפליית התסריטאים בחלוקת העוגה נעוצה במסורות קולנועיות מיושנות: האירופאית - שמאמינה כי הבמאי הוא אלוהים, והאמריקנית - שמאמינה כי המפיק הוא אלוהים. אנחנו, התסריטאים, אתאיסטים".

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988