האיש שהמציא את זריקת הכבשים בפייסבוק: "אני השמעון פרס של עמק הסיליקון"

אחרי שהקים את PayPal, מקס לבצ'ין סופר את הכסף - ומוערך ביותר מ-100 מיליון דולר ■ "תחום החיפוש, שממנו גוגל מרוויחה, מהווה רק כ-6% ממה שאנשים עושים ברשת. זה משאיר עוד 94% שאפשר להרוויח מהם"

עם התספורת הקצרה, המשקפיים, המבט המבויש, החיוך הקטן, הג'ינס, הסניקרס, חולצת הטריקו, וחוסר המודעות הנפשע כמעט לכל מה שקשור באופנה, מקס לבצ'ין נראה כמו חנון המחשבים הקלאסי. חנון זה לא מילה. לידו, ביל גייטס נראה בתמונות הראשונות שלו מימי הינקות של מיקרוסופט, עם השיער הארוך והמבט ההזוי, כמו סולן של להקת טראש מטאל עצבנית.

כל-כך קלאסי הלוק הזה של לבצ'ין, שאתה בטוח שכבר פגשת בו משהו כמו מיליון פעמים. בקלות אתה יכול לראות אותו יושב בפקק באוטו ליסינג שלו בכניסה לרמת-החי"ל. ואולי בטוויסט קטן של ההיסטוריה זה באמת מה שיכול היה לקרות. אחרי הכול, מדובר בבחור יהודי יליד קייב, אוקראינה, שב-1991, והוא בן 16, היגר עם משפחתו - אבל לשיקגו. הו, כל הדברים שיכולים היו לקרות ושלא קרו.

מה שכן קרה זה שלבצ'ין, 34, הלך ללמוד מחשבים באוניברסיטה באילינוי, סיים תואר במדעי המחשב, והתחיל לייסד חברות סטארט-אפ. ודאי שמעתם על החברה השלישית או הרביעית שייסד בשנת 1998 עם שני חברים: קראו לה פייפאל (PayPal).

הימים היו ימי המערב הפרוע באינטרנט, הכול רק התחיל, והאנרגיות היו גבוהות יותר מאלה של כל כור גרעיני שאתם יכולים לדמיין. פייפאל התחילה בכלל בפתרונות הצפנה ואבטחה לתקשורת סלולרית, אבל מהר מאוד הפכה לשירות התשלומים והסליקה המקוון הגדול ביותר בעולם.

אפשר לומר - וזו תהיה הגזמה קטנה מאוד - שהחברה שינתה את הדרך שבה אנשים השתמשו באינטרנט. היא הפכה את הרשת למקום בטוח יותר למסחר, ועל הדרך שינתה את העולם. לפחות במקצת.

החברה הונפקה, וב-2002 נמכרה לאי-ביי (eBay) תמורת 1.5 מיליארד דולר. בזמן המכירה חלקו של לבצ'ין בפייפאל היה 2.3%, וזה היה שווה לו משהו כמו 34 מיליון דולר ועוד קצת. אקזיט נחמד.

היום, על אף שהנתונים האלה לא מופיעים בשום מקום רשמי, הוא מוערך איפשהו בסביבות 100 מיליון דולר פלוס - לא המון במושגי עמק הסיליקון, אמנם, אבל בואו לא נשלוף את המטפחות, מה גם שדרך ארוכה עדיין פרוסה בפניו. כי לבצ'ין, כמו יזמים אמיתיים אחרים, לא נח. כמו רוב חבריו לכנופיית PayPal הוא המשיך לייסד ולהשקיע בחברות. כמו הרשת כולה, גם לבצ'ין עשה את המעבר מהמסחר אל הקהילה, מה שנקרא ווב 2.0. הוא השקיע ב-Yelp, אתר אינטרנט המאפשר למשתמשים לפרסם ביקורות על שירותים שונים, מניקוי יבש ועד רופא שיניים. מהקהילה עבר אל הבידור. לא בידור במובן של תוכניות טלוויזיה, בידור במובן של לעשות כיף באינטרנט.

ב-2004 הוא הקים את סלייד, שהחלה עם מוצרים המאפשרים לך להכין מצגת תמונות בקלות ובכיף, לצייר ולכתוב על תמונות, למסגר סרטוני וידיאו - מה שנקרא ווידג'טים - ושהיום מייצרת כמה מהיישומים הפופולריים ביותר בפייסבוק ובמייספייס. אם אתם צעירים ברוחכם, שלא לומר תינוקות, אתם ודאי מכירים את מוצרי הדגל של החברה, ה-Poke וה-SuperPoke, בעיניי מהדברים היותר מעצבנים בעולם: התוכנות שמאפשרות לך לזרוק כבשים וירטואליות על החברים שלך. מי צריך את זה? אז זהו, שהרבה אנשים. רק בפייסבוק מושכת סלייד 50 מיליון משתמשים מדי חודש, וליישומיה 143 מיליון משתמשים פעילים ברשת כולה - ומדובר בנתונים מלפני כמה חודשים, שסביר להניח שהתעדכנו מאז כלפי מעלה.

סלייד, ואת זה ניתן לזקוף שוב לזכות חוש הריח החדשני המפותח של לבצ'ין, היא מהחברות הראשונות שהרוויחו מהצלחת פייסבוק ומייספייס. הרשתות החברתיות הפכו לזירה המרכזית של השימוש באינטרנט בקרב הצרכנים, ואפשר לומר כי סלייד ממלאת תפקיד דומה לזה שמילאו הדפדפן הראשון או מערכת ההפעלה "חלונות" - היא מאפשרת לאנשים להבין איפה הכיף שאפשר לעשות בזה.

השבוע הגיע לבצ'ין, כמו רבים ומפורסמים, לוועידת הנשיא 2009: פונים אל המחר, בחסות הנשיא שמעון פרס ובשיתוף האוניברסיטה העברית. הוא הוזמן להשתתף במליאת "המדיה החדשה שעושה את המחר", בהנחיית ד"ר יוסי ורדי. סיבה מספיק טובה בשביל לראיין אותו.

"אפשר לומר שהחיות הווירטואליות קצת טפשיות, אבל זה מספק משהו לאנשים"

למרות גילו הצעיר, לבצ'ין מספר שהיום הוא אחד מהזקנים של עמק הסיליקון. במאמר על תרבות החידוש בעמק הוא הוכתר כאחד מהיזמים הוותיקים בשטח. "אני השמעון פרס של עמק הסיליקון", הוא צוחק. "אחרי הכול, אני כבר בשנות השלושים שלי. אבל יש פה דור חדש שצומח. כל החבר'ה של פייסבוק ושל טוויטר הם כולם בשנות העשרים שלהם. אני חושב שזה נהדר. ככה זה פה: אתה פורח בשנות העשרים שלך. אחר כך - או שאתה פורש, או שאתה ממשיך לסחוב".

* ואתה מהסוחבים.

"נראה לי שכן".

בשיאה, לפני כשנה, הוערכה סלייד ב-550 מיליון דולר. המיתון הכריח גם את לבצ'ין ואת סלייד להתכווץ, לחסוך, לחתוך ולשנות מעט את המודל הפיננסי. אם בתחילה המודל היה מכירת גרסאות פרימיום של מוצריה, וכמובן פרסומות במוצרים החינמיים. עכשיו זה יותר בעניין של "חוויה". החברה גם הופכת והולכת יותר ויותר ליצרנית של תוכן בעצמה.

אשר לי, בעיניי כל הווידג'טים האלה הם דבר מיותר ומעצבן, אבל נראה שיש בזה כסף. איפה הכסף? אף שגם סלייד עדיין לא רווחית, ללבצ'ין שתי תשובות מוכנות לשאלה הזו, שאותה ודאי נשאל 15 מיליון פעמים. זה קשור בשינויים בשימושים ברשת ובמעבר לרשתות חברתיות. יותר אנשים זה אומר יותר צופים, יותר צופים אומר יותר כסף. "קחו את גוגל לדוגמה", אומר לבצ'ין. "תחום החיפוש באינטרנט, שממנו היא מרוויחה לא מעט כסף, מהווה רק כ-6% ממה שאנשים עושים ברשת, זה משאיר עוד 94% שאפשר להרוויח מהם, אם עשיתי נכון את החישוב".

מלבד זאת, על אף שהגולשים הם יצורים לא נאמנים, הרי שללבצ'ין זה לא ממש משנה: גם כשהם עוברים ממקום למקום, ממייספייס לפייסבוק - בכל רשת חברתית הם ימצאו את המוצרים של לבצ'ין. עכשיו הם מוצאים אותם גם ב-iPhone, ובקרוב בכל טלפון חכם הקרוב למקום מגוריכם. לא פעם השווה לבצ'ין בראיונות איתו את התוכנות שלו לתחילת עידן המחשב האישי, ואמר כי סלייד תוביל את השוק כפי שאדובי, לדוגמה, הובילה את השוק לפני עשרים שנה בתחומי העיצוב, התמונות והמשחקים. אפשר להסתכל על זה גם אחרת, כמובן: פייסבוק ומייספייס יוצרות את ההייפ, מביאות את האנשים, עושות את המאמצים, וחברות כמו סלייד פשוט רוכבות עליהן.

הכסף יגיע, כמובן, מפרסום ממוקד יותר, שגם הוא עובר שינוי, מהבאנרים המעצבנים האלה שאף אחד לא לוחץ עליהם (שתי הקלקות על כל אלף גולשים במקרה הטוב), אל הווידג'טים, שאיתם נוטים הגולשים לבלות הרבה יותר זמן - גם אם זה בפעילות דבילית כמו לזרוק כריות או כבשים זה על זה. מזה לבצ'ין עושה את הכסף שלו, מכבשים וירטואליות. באחד מאתרי החנונים אף כינו אותו, בהלצה כמובן, "החוואי".

האם העולם מאושר יותר בזכות סלייד?

"לדעתי, כן".

* אני מוכרח להודות שלא שמתי לזה לב.

"אתן לך דוגמה. יש לנו מוצר בשם 'סופר פוק פט' (super poke pet), מין משחק שבו אתה מגדל חיות וירטואליות במחשב. התחלנו עם זה כניסוי, לא ידענו לאן אנחנו נכנסים. זו הייתה הצלחה עצומה באסיה, אבל את זה צפינו פחות או יותר. מה שהפתיע אותי זה שהמשחק הפך לפופולרי במיוחד אצל נשים מבוגרות, בגילאי ה-60, ובמיוחד אצל נשים בודדות או נכות, שמרותקות לביתן. הן מאוד אוהבות את זה. עבורן זו חיית בית של ממש.

"אז נכון, בגדול אולי אפשר לומר שזה קצת טיפשי כל החיות הווירטואליות האלה, אבל זה מספק משהו לאנשים, משהו שהיה חסר להם - מערכת יחסים. סביב המוצר הזה נבנות גם קהילות מקוונות, ושם מדברים לא רק על החיות, אלא גם על החיים ועל הבדידות ועל הקשיים. זו ממש תרפיה קבוצתית. זה מוריד את המחסום, הרבה מהנשים האלה לא היו נכנסות לקהילה מקוונת סתם ככה. אז אתה יודע מה, כן. העולם הוא מקום טוב יותר, לפחות קצת".

g@globes.co.il

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988