הפוליטיזציה שמאחורי לדור

אגו ואינטרסים אישיים מניעים את הגווארדיה הישנה של "אבירי שלטון החוק"

פרקליט המדינה, משה לדור, הפך השבוע לנושא דגל אירועי המהפכה והאנטי-מהפכה המשפטית. דמותו שדופה וכמו-מיוסרת, נוכחותו טראנס-אטלנטית. כתב, חתם, טס, ונתן הוראה להפיץ. זה קרה, במקרה, זמן קצר לפני שעת הפריים-טיים, שמונה בערב.

לדור, הבן-יקיר של "המערכת", יליד 1944, הגיע לפרקליטות ב-1978 ומונה לפרקליט המדינה ב-2007. הוא נדחף על-ידי המחנה האנרכיסטי-רדיקלי של שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן, וקודמו, פרופ' דניאל פרידמן, ונסחף-נגרר על-ידי יח"צני המחנה הקונסרבטיבי אורתודוקסי, היועץ המשפטי והשופט העליון לשעבר, יצחק זמיר, שנשלח (בכל עימות אמיתי ומדומה) לעשות עבודת דוברות מאופקת, ועמיתו מישאל חשין, שמאז פרש מעליונותו, שחרר את חרצובות לשונו והפך לסוג של "מוטי מורל" בוטה, יהיר ופרובוקטיבי.

מאזני הצדק עקומים, פוליטיזציה היא מהות הדיון המשפטי. אגו ואינטרסים אישיים מניעים את הגווארדיה הישנה המזוהה של "אבירי שלטון החוק" וגם את "פורצי הדרך", הרפורמטורים, מתי מעט המעיזים לבקר, גם את המדברים בשם "המלחמה בשחיתות", גם את "המושחתים" (בעצם הם מעורבבים זה בזה, חברים בסלט אוליגרכי קצוץ דק ומתובל בהון, עליון ושלטון. משתכשכים באירועים).

אפשר להתווכח בשאלה אם ההפרדה בין היועץ המשפטי לממשלה לבין התובע הכללי היא נכונה וטובה. אי-אפשר להתווכח על העובדה הברורה והחד-משמעית: רמת האמון של הציבור במערכת האכיפה מידרדרת והולכת. המשטרה אולי זוכה בשבועות האחרונים למעין עלייה בסולם ההערכה, אבל מעבר לזה, גם היא, כמו הפרקליטות וכמו בתי המשפט, בשפל מתמשך של אמון והערכה ציבורית.

פרופ' ערן ויגודה-גדות מאוניברסיטת חיפה וד"ר שלמה מזרחי מאוניברסיטת בן-גוריון מקיימים סקר רב-שנתי. הממצאים הם חד-משמעיים: רמת אמון הציבור במערכת המשפט ובעובדיה נמצאת בירידה מתמדת ורצופה לאורך 8 שנות הסקר. בדצמבר 2008, פרסמו החוקרים כי רמת האמון הממוצעת במערכת האכיפה עומדת על 3.01. רמת האמון של הציבור ביועץ המשפטי לממשלה ובפרקליטות המדינה נמוכה ביותר ונמצאת ברמות של 2.83 ו-2.82 בהתאמה (בסולם של 1-7, 1 מציין "לא מאמין כלל" ו"לא שבע-רצון כלל", ו-7 מציין "מאמין" ו"שבע-רצון").

זה לא אנחנו, זה אתם

על דבר נוסף אי-אפשר להתווכח: המערכות הללו כושלות. כולן. הן מתפקדות ללא מדדי ביצוע, ללא סדרי עדיפויות, ללא בקרת איכות, בלי מחוייבות ללוח זמנים, בלי טיפת תודעה של חובת שירות לציבור. אין בנמצא שום מדד של תוצאות ביחס למשאבים. אין דין ואין דיין. אין חשבון. אין חובות. יש הרבה סמכות ואין שום אחריות. תיקים שוכבים שם שנים, החלטות לא מתקבלות.

פיגורים הם לב-לבה של עבודת הפרקליטות והיועץ המשפטי. הם, יפי-נפש שכמוהם, אוהבים לקרוא לזה "חיבוטי נפש", "טיפול יסודי", "דיני נפשות", "השלמת חקירה" וכמובן, איך לא, "מחסור בכוח-אדם".

בפועל, זו התעללות בציבור, שנה ועוד שנה ועוד שנה. מקיימים ישיבה של המוני משתתפים ,שאחריה "מוכרחים" עוד ישיבה של המוני פרקליטים ועורכי דין (רק לתיאום ביניהם נדרשים 3 חודשים). שנים עוברות, לצד הרדיפה אחר כותרות, התיקים מעלים אבק ועש. אנשים נפגעים בחייהם ובבריאותם, משפחות מתמוטטות, אבל אין כתב אישום והתיק כמעט לעולם לא נסגר.

תיקים מתוקשרים שוכבים שנים, כולל כותרות פעם בחודש חודשיים לעידוד האגו והקשרים. הם קוראים לזה "חוסר שיתוף-פעולה". תיקים של אזרחים מהשורה מונחים ללא תנועה. "המערכת" לא מרשה לעצמה להודות שמישהו לא עשה את העבודה, או רחמנא ליצלן, לא מצא אשמה.

אנשים ספורים קיבלו מכתב זיכוי. המונים לא מעיזים לפנות ולבקש אותו, מחשש שיבולע להם. מי שכבר מקבל נייר - יהיה כתוב בו "לא נמצאו ראיות" או "אין עניין לציבור", כלומר, זה לא אנחנו, זה אתם.

האם יש למישהו ספק בכך שמערכת האכיפה קרסה? שהליכים לוקחים 10 ו-15 שנים? שאין חוק ואין סדר? האם יש למישהו ספק שבלי מהפכה יהיה שבר?

stella-k@globes.co.il

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988