בג"ץ יכריע: האם שר המשפטים חייב לחתום על החלטת חנינה של הנשיא?

האם שר המשפטים מחוייב לחתום על החלטות חנינה של נשיא המדינה - או שיש לו שיקול-דעת? 9 שופטי בג"ץ, בראשות הנשיאה דורית ביניש, יכריעו בסוגייה החוקתית העקרונית

ב-1996 הורשע העבריין נסים צרפתי בשורת עבירות חמורות, כולל רצח, אונס וחטיפה לשם ביצוע עבירת מין. בית המשפט גזר עליו מאסר עולם. בעת ששהה בכלא הוא הורשע בעבירות נוספות שביצע תוך תקופת מאסרו, ונגזרו עליו שנות מאסר נוספות מעבר למאסר העולם. אסיר לדוגמה הוא לא היה. לפחות יכול היה להתהדר בשם חדש: בזמן ששהה בכלא שינה צרפתי את שמו לניר זוהר.

מצויד בשמו החדש פנה זוהר ב-2004 לנשיא המדינה - אז משה קצב - וביקש ממנו לקצוב את עונשו, כמקובל במקרים של מאסר עולם. בקשת החנינה טופלה כמקובל במחלקת החנינות במשרד המשפטים, אך לאור התנהגותו האלימה חוות-הדעת היתה שלילית, והומלץ שלא להיענות לבקשה. קצב התעלם מחוות-הדעת, וקצב את עונשו של זוהר ל-32 שנה. על כל החלטת חנינה או הקלה בעונש של הנשיא צריך לחתום שר המשפטים - "חתימת קיום", אך שרי המשפטים שכיהנו באותה תקופה - ובהם ציפי לבני, מאיר שטרית, חיים רמון ודניאל פרידמן - סירבו לחתום.

מחלוקת עקרונית

זוהר עתר לבג"ץ נגד שר המשפטים, בדרישה לחייב אותו לחתום חתימת קיום על החלטת החנינה של הנשיא, ובכך עורר את אחת הסוגיות החוקתיות המרתקות שעלו בבג"ץ בשנים האחרונות. השאלה היא - האם שר המשפטים מחוייב לתת את חתימתו לאחר שהנשיא החליט, או שיש לו שיקול-דעת.

אפשר גם להציג את השאלה מהכיוון ההפוך: האם לשר המשפטים יש זכות וטו על החלטות חנינה של נשיא המדינה? האם סמכות החנינה היא סמכות משותפת לשניהם, או שתפקידו של השר בתהליך היא טכני-פרוצדורלי בלבד? האם לרשות המבצעת יש דריסת-רגל בהקלת עונשים שנגזרו על ידי הרשות השופטת, או שתפקיד זה שמור לגורם חיצוני ל-3 הרשויות, הוא נשיא המדינה?

לפני שנה בדיוק קיבל בג"ץ, ברוב של שניים נגד אחד, את עתירתו של זוהר - וחייב את שר המשפטים לחתום על החלטת החנינה. בפסק הדין התגלעה מחלוקת עקרונית בין השופט אדמונד לוי, שכתב את דעת הרוב, לבין השופט אליקים רובינשטיין, שנותר במיעוט.

לדעת לוי, חתימתו של שר המשפטים מטרתה לוודא כי כל ההליכים הדרושים התקיימו קודם להחלטת נשיא המדינה, ותו לא. לעומתו, השופט רובינשטיין גרס כי "יש טעמים פרשניים וערכיים התומכים בגישה שלפיה בידי השר, במקרים חריגים קיצוניים, שלא לאפשר את מימוש החנינה על-ידי הימנעות מחתימת קיום".

סמכות ללא גבולות

שאלה נוספת שעלתה אגב הדיון היא האם נותר עדיין גורם רשמי כלשהו במדינה שעליו אין שום סוג של פיקוח ובקרה. הכוונה היא לסמכות החנינה של נשיא המדינה. אם לשר המשפטים אין שיקול-דעת אם להוסיף את חתימת הקיום - הרי שסמכות החנינה היא סמכות מוחלטת, ללא פיקוח של השר וללא אפשרות לביקורת שיפוטית מצד בג"ץ. "סמכות ללא גבולות", כינה זאת רובינשטיין.

במשרד המשפטים התקשו לקבל את התוצאה המשפטית שהניב פסק הדין, שמשמעותה היא שחתימת הקיום של שר המשפטים על חנינות הופכת להליך טכני, נטול שיקול-דעת, בדומה לחתימה שמחויב הנשיא עצמו לחתום על חוקי הכנסת, למשל.

הפרקליטות מיהרה להגיש לבג"ץ, עוד בשם השר הקודם פרידמן, בקשה לדיון נוסף. ואמנם, בתחילת השבוע שעבר התכנסו 9 שופטי בג"ץ, בראשות הנשיאה דורית ביניש, כדי לדון בסוגיה העקרונית.

את המדינה ייצגה עו"ד אסנת מנדל, המנהלת הוותיקה של מחלקת הבג"צים בפרקליטות. העותר לדיון נוסף הוא שר המשפטים, כך שיש להניח שעמדת המדינה מתואמת עם השר, הן זה שכיהן בעת שהוגשה העתירה לדיון נוסף, והן השר הנוכחי, יעקב נאמן.

"הגוף המכונן במדינת ישראל", כתבה מנדל בעיקרי הטיעון שהגישה לבית המשפט העליון, "קבע כי לשר המשפטים מוקנית סמכות לבדיקה ודרישה מהותית של החלטות החנינה, בטרם יחליט אם לצרף את חתימת הקיום. משמעות דעת הרוב היא שינוי השיטה הקיימת ונטילת שיקול-הדעת שהרשות המכוננות העניקה לשר המשפטים. שינוי שכזה, עניין הוא לרשות המכוננת".

לדברי מנדל, "אכן נשיא המדינה הוא נפרד משאר רשויות השלטון, והוא יכול לשקול שיקולים ממלכתיים רחבים. אך מבלי לגרוע מהכבוד הרב שיש לרחוש למוסד הנשיאות, מתן שיקול-דעת לאדם אחד, בעל תפקיד רם ככל שיהיה, להתערב בפסקי הדין של הרשות השופטת, איננו דבר רצוי".

דברים אלה יכולים היו להיאמר, ככל הנראה, רק אחרי שעל כס הנשיא ישב אדם כמשה קצב, שכהונתו סייעה להפיג במהירות את הילת הקדושה שאפפה את מוסד הנשיאות.

"כדי לא לבייש את הנשיא"

מפתיע לגלות כי בדיון חוקתי כה משמעותי, מן העבר השני של המתרס לא התייצב שום גוף ציבורי כדי להגן על התזה ההפוכה. מי שנאלץ להגן על התזה שהציגו שופטי הרוב בבג"ץ - שלפיה אין לשר המשפטים זכות וטו בשום מקרה, והוא מחוייב לצרף את חתימתו לכל החלטת חנינה, קציבה או הקלה של הנשיא - היה עורך דינו של האסיר ניר זוהר עצמו. אפילו הסניגוריה הציבורית לא התייצבה להליך, אף שהעניין נשקל שם בכובד-ראש. הסיבה היתה שבכירי הסניגוריה לא הצליחו להגיע להסכמה פנימית ביניהם בשאלה מהי עמדתם בעניין.

במהלך הדיון, שהיה קצר יחסית, שאלה השופטת מרים נאור את נציגת הפרקליטות כמה מקרים אירעו בפועל, שבהם התגלעו מחלוקות בין הנשיא לבין שר המשפטים שאי-אפשר היה לגשר עליהן. מנדל אמרה כי מדובר במקרים בודדים.

מקרה שכזה אירע ב-2006, חודשים אחדים לפני פרוץ החקירה הפלילית בפרשת קצב, לאחר שהנשיא קצב הורה לקצר את תקופות ההתיישנות לכמה מאנשי הימין שהורשעו בהפעלת תחנת הרדיו הפיראטית ערוץ 7. וזאת, כדי שיוכלו לגשת למכרז להפעלת רדיו אזורי ביהודה ושומרון.

ההחלטה היתה כה מעוררת מחלוקת, עד שהשרה לבני סירבה להוסיף חתימת קיום להחלטתו של קצב, והותירה את המסמכים על השולחן כשעזבה את התפקיד. היועץ מזוז אף שיגר לקצב, לבקשתו, חוות-דעת משפטית בשאלה האם לשר המשפטים יש זכות לסרב לחתום על החלטות אלה, וכל זאת - שבועות ספורים לפני שהחלה החקירה נגדו. השר שבא אחרי לבני, חיים רמון, חתם בסופו של דבר, ולדברי מקורביו הוא עשה זאת "כדי לא לבייש את הנשיא".

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988