מי עורך את "ישראל היום"?

הקוראים מצפים לתכנים שהם פרי החלטה מקצועית - וזה לא מה שהם מקבלים

קריאת עיתונים המחולקים חינם הפכה לחלק מתרבות הנסיעה ברכבת ישראל. למעשה, החינמון "ישראל היום" חייב את התחלתו (כ"ישראלי") לחלוקה ברכבת, שיש בה שוק קוראים נחשק ביותר. עכשיו מסתבר ש"ישראל היום" עלול לשלם מחיר כבד מאוד תמורת הזכות להיות נוכח על הרציפים.

ואני לא מדבר על המחיר הכספי, שהוא כ-2.3 מיליון שקל לתקופה של 14 חודשים. השבוע התברר שבחוזה לחלוקת "ישראל היום" ברכבת יש סעיפים המאפשרים למנהלי הרכבת לשלוט בתכני העיתון הנוגעים לרכבת, לאמור: "פסילת תכנים העלולים לפגוע באינטרס של הרכבת או תדמיתה; הרכבת תקבל כתבות ופרסומות ותוכל לדרוש שיוכנסו בהן שינויים". כלומר, נוסף על תשלום כסף, עלול העיתון לשלם במכירת עצמאותו המערכתית.

"ישראל היום" הודיע ביחס לפרסום זה כי מדובר בחוזה שנוסח עוד בתקופת החינמון "ישראלי", וכי כל העיתונים המחולקים ברכבת חתמו על הסכם דומה ובכלל זה "24 דקות" של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל פוסט". עוד הודיע כי "ישראל היום" אינו מעביר לרכבת את העיתון לפני פרסומו ואין כל צנזורה. כל זה לא משנה, מה שחשוב בסיפור הזה הוא העובדה שעיתונים מוכנים לחתום על סעיפים כאלה. וגם אם בשלב הזה הסעיפים אינם מיושמים בפועל, העיקרון של עיתונות חופשית ניזוק.

שנבין, ברגע שגורם חיצוני, ובמיוחד גורם אינטרסנטי, יכול להתערב בתכני עיתון, זה סופה של העיתונות החופשית (שגם כך כבר לא כל כך חופשית). עיתון המסכים לכך, מסכים למעשה להוליך שולל את קוראיו, כי הם מצפים שתוכן עיתון יהיה פרי החלטה מערכתית מקצועית. וזה לא מה שהם עלולים לקבל במצב כזה.

ממשלה בתוך המערכת

יש בעניין הזה בעיה כפולה של הדורש ושל מקבל הדרישה. יש פה מוסד ממשלתי שהעז לפגוע בריש גלי בחופש הביטוי, כאילו הרכבת ונוסעיה שייכים לה. זה דבר שצריך להיבדק. הרי "ישראל היום" משלם כסף תמורת זיכיון החלוקה - מה פתאום התערבות בתכנים? הרי באותו אופן יכולה כל מועצה מקומית לדרוש תנאים דומים תמורת חלוקה ומכירה של עיתונים בתחומיה. ולמה שהממשלה לא תשלוט במערכות כל העיתונים הפועלים בתחומי המדינה?

ויש העניין של מקבל הדרישה. ברור לגמרי למה "ישראל היום" ואולי אחרים (כטענתו) הסכימו לחתום על סעיפים כאלה. החלוקה ברכבת היא חמצן לעיתון החינמי. כלומר, מדובר באינטרס כלכלי מול המהות של עיתונות עצמאית. ללא ספק, גם בעיתונים אחרים האינטרס הכלכלי משחק תפקיד, אבל זה נוגע בעיקר לפרסומים נקודתיים. לא מוכר שום מקרה שבו נמכר האינטרס העיתונאי למוסד ממשלתי במסגרת חוזה משפטי מחייב.

שני דברים צריכים להיעשות עכשיו ומיד: התערבות ממשלתית לחיסול הסעיפים האלה ואיסור על סעיפים כאלה; ובאשר ל"ישראל היום", אם העיתון מבקש להיות לגיטימי, עליו לעשות אחת משתיים: או לפרסם בהבלטה בכל גיליון של העיתון גילוי נאות עם סעיפי הרכבת הללו, או להודיע מיד על סירובו להיות חתום על סעיפים כאלה.

מעקב: למישהו אכפת מסרן ר'

"למי אכפת מסרן ר'?" שאלתי בטור זה (14.12.09), והשבתי: "בטח לא לעיתונאים, רובם ככולם. כששומעים וקוראים אותם, נדמה כי הקורבן של הפרשה הוא בכלל אילנה דיין, שחויבה בהוצאת דיבה חמורה. ומה עם סרן ר', שלגביו נקבע בפסק הדין כי 'שידור הכתבה עליו בעובדה הפך אותו מלוחם עז-נפש להורג ילדים בדם קר?'"

אז מסתבר שבכל זאת לא כולם שכחו את סרן ר'. האגודה לזכות הציבור לדעת, שנשיאה הוא הח"כ לשעבר זלמן שובל, החליטה בימים אלה להעניק את הפרס שלה לביקורת התקשורת לשנת 2010 לסרן ר' ולמשפחתו.

זאת בנימוק ש"מאבקם של סרן ר' ומשפחתו הינו מופת למלחמה אמיצה ועיקשת של אנשים מן השורה למען אתיקה ויושרה בעשייה העיתונאית הישראלית". אכן, בימים שבהם עיתונאים מגוננים על עיתונאית תוך התעלמות מהעובדות, יש צורך בעמותות כאלה שיהיו כלבי השמירה של העיתונאים, כדי לא לאפשר להם לסלף את האמת והעובדות.

matigolan@globes.co.il

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988