מקארתיזם ישראלי

יוקרתה של מערכת המשפט לא תיבנה מרדיפת עורכי דין המתבטאים פה ושם נגד שופטים

אוהבי בתי המשפט, ועל אלה אני נמנה, צריכים להיות מודאגים בימים אלה. במערכת המשפט מוטחת ביקורת קשה - חלקה טיפשית, חלקה נבזית. ביקורת זו מעוררת דאגה עמוקה. יוקרתו של בית המשפט, מעמדם הציבורי של שופטי ישראל, צריכים להיות חשובים לכל אדם הגון.

השופטים, מצדם, סוערים כלפי הביקורת המוטחת בהם. אפשר להבין את תגובתם. כבודם של השופטים הוא הנכס היקר ביותר שלהם, ויכולתם להגיב בפומבי לביקורת מוגבלת מאוד. אלה מובילים אצל השופטים לכעס גדול, לתגובה זועמת, לעלבון צורב.

זו הצרה, שכעס ועלבון עלולים לערפל את שיקול-הדעת. כך גם הסמיכות בין ביקורת מילולית ובין אלימות פיזית, נגדה יש להיאבק בכל דרך שלטונית. אני חושש שכך קורה.

הבוקר קראתי על עורכת דין הניצבת בפני דין משמעתי בלשכת עורכי הדין, כיוון שהוקלטה אומרת על שופט שהוא "חזיר אמיתי". גם קראתי את דבריו של שר המשפטים, יעקב נאמן, על ענישה חמורה הראויה לפרקליט אורי קורב, שהוקלט אומר כי רבים מהשופטים הם "חמורים".

חופש הדיבור

קראתי ונזכרתי בשני עקרונות יסוד של בית המשפט העליון. העיקרון האחד הוא מבחן חופש הדיבור. בפסק דין "קול העם נגד שר הפנים", ממארס שלפני 57 שנים, קבע העליון מבחן של "ודאות קרובה" כהצדקה לפגיעה בחופש הדיבור. לאורך השנים נקבע כי לצורך גיבוש עבירה נדרש לא רק דיבור פוגעני - אלא גם המבחן ההסתברותי של קיום חשש ממשי לגרימת נזק ופגיעה משמעותיים לאינטרס הציבורי.

ועוד נזכרתי בפסק דין של בית המשפט העליון מ-2008: העלבה של עובד ציבור, כעבירה, קמה רק במקרים "חריגים וקיצוניים, בהם קיימת ודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה ממנה עלולה לא רק לפגוע בעובד הציבור כפרט, אלא גם לפגוע פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי, ובכך לפגוע במערכת השירות הציבורי ובאמון הציבור בה".

העיקרון השני הוא ניגוד העניינים. בית המשפט העליון קבע זה מכבר כי אין להימצא במצב של ניגוד עניינים; כי המבחן לקיומו של ניגוד עניינים הוא אובייקטיבי; וכי די בפוטנציאל של ניגוד עניינים בכדי להכיר בקיומו.

דגל אדום

הגיעה העת להציב דגל אדום של אזהרה - לא רק לביקורת רעה כלפי השופטים, אלא גם לתגובה של מערכת המשפט כולה כלפי המבקרים וביקורתם. בטנם של השופטים מלאה ובצדק בגלל ביקורת פומבית, ישירה, צינית ולעתים ארסית ממש, המוטחת בהם מזה זמן, בעיקר מצד חוגים פוליטיים. את זעמם של השופטים אפשר להבין, מה גם ששופטים רגילים ליחס של כבוד אינסופי כלפיהם באולם המשפט, והמפגש עם ביקורת מלכתחילה אינו קל להם.

אבל הזעם והעלבון מציבים את השופטים בעמדה ישירה של ניגוד עניינים מובנה כלפי המשמיצים, ולו מהטעם שהשופטים הם עצמם המושמצים. הרבה יותר קל להגן על חופש הביטוי של אדם אשר משמיץ או מבזה מישהו אחר, אבל מבחנו של השופט הוא דווקא ביכולתו להגן על חופש הביטוי של מי שמשמיץ אותו. וזה מאוד קשה, כי צדקו השופטים: ניגוד העניינים המובנה הוא מכשול לאובייקטיביות. אצל כולנו. גם אצל שופטים.

כאשר מפעילים את מבחניו של בית המשפט העליון בענייני חופש דיבור על עורכת הדין העומדת בפני דין משמעתי בלשכה ועל הפרקליט הניצב בפני דין משמעתי בשירות המדינה - מה המסקנה?

הפרקליט אמר את דבריו הקשים והשגויים לא לפרסום, לקומץ שומעים, בשיעור באוניברסיטה. הם גם נאמרו במקום המוגן בעקרונות החופש האקדמי - והוא אמור לכלול גם את החופש לדבר שטויות.

עורכת הדין, הניצבת בפני דין משמעתי, הוקלטה אומרת את דבריה בשיחה פרטית עם לקוחה לשעבר. קצת פרופורציה, בבקשה. האם דברים אלה, בידי דוברים אלה, אשר נאמרו בשיחה פרטית או בשיעור אוניברסיטאי, הם מקרים "חריגים וקיצוניים בהם קיימת ודאות קרובה לפגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי" של השופט? אינני סבור כך.

תסמונת הש"ג

יותר מזה, "תסמונת הש"ג" מאפיינת את היד הקשה הננקטת כאן. מנהיגים פוליטיים, בכנסת ומחוצה לה, התבטאו כלפי בית המשפט העליון ושופטיו, בפומבי ולציטוט, בצורה מעליבה וקשה. איש מהם לא הובא לשום דין, משמעתי או אחר.

מה מזיק יותר, לדעתכם: עורכת דין שמעליבה שופט בשיחה פרטית (אלוהים יודע כמה שיחות כאלה מתנהלות מדי יום), או - למשל - שר משפטים המבזה בפומבי את בית המשפט העליון? לא רק תוכן הדברים משנה, אלא גם נסיבות האמירה, וגם מעמדו הציבורי של הדובר.

יוקרתה של מערכת המשפט לא תיבנה מרדיפת עורכי דין המתבטאים בשיחה פרטית, שהוקלטה, גם אם הדברים גסים. יוקרתה של מערכת המשפט גם לא תיבנה מרדיפת פרקליט בשירות המדינה, שהתבטא בשיעור באוניברסיטה, שהוקלט, גם אם דבריו שגויים ונמהרים. ההיפך הוא הנכון.

יוקרתה של מערכת המשפט תעלה דווקא אם יידעו השופטים ליישם לגבי עצמם את מבחן ההגנה על חופש הדיבור, שהם קבעו לכולנו; אם תדע מערכת המשפט לספוג ביקורת מרושעת בראש מורם, גם אם מקורה בבית פנימה; ואם דין אחד יהא לכל.

מובן הרצון להגן על בית המשפט, ברור הזעם כלפי המעליבים, קשה הקרבה לאירועים פליליים של פגיעה פיזית בשופטים, ובלתי נמנע ניגוד העניינים המובנה במצב בו השופט הוא גם המועלב. ועם כל אלה, אסור לצעוד בנתיב מקרטיסטי של פגיעה בחופש הדיבור, ועוד כזה המבוסס על הלשנות והקלטות.

איך אמרה אחת השופטות? לא על כל נעירה צריך להגיב.

ד"ר תדמור, לשעבר הממונה על הגבלים עסקיים, הוא שותף מנהל במשרד תדמור ושות'

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988