במקום סובארו: עלייה חדה בגניבת בעלי חיים, מכבשים ותרנגולות ועד סוסים וכלבי תקיפה; מסע בארץ ההפקר

"זה בעיקר קשור למצב הכלכלי של הפלשתינים, שהוא מאוד קשה. מה נשאר? לגנוב. ובימינו, יותר קל לגנוב סוס מאשר רכב" ■ "לפני עשרים שנה, הייתי יכולה לקשור סוס בשדה מבוקר עד ערב והוא אכל עשב ואף אחד לא נגע בו. היום אני רק מסובבת את הראש ומישהו מנסה לגנוב"

בעמק האלה, מספרים, התרחש הקרב הנודע בין דוד לגוליית. נבוכדנצר מלך בבל, מעריכים, עבר פה בדרכו לכיבוש ירושלים. שיירות של צבאות חצו את הכרמים, פרשים וחיילים שפכו את דמם בין עצי השיטה. העמק הזה, מסכימים כולם, ראה הרבה ועדיין מה שמתרחש בו בשנה האחרונה הוא סוג של חידוש.

בשנה האחרונה מתנהלת מלחמה אחרת: סוסים כפותים נגררים למשאיות; כבשים נשחטים באישון לילה; טלאים ועגלים נדחסים לתאי מטען; כלבי תקיפה נחטפים וכלבי שמירה נתלים או מורעלים. זה קורה באישון לילה, בחשכה, הרחק מעיני הציבור. ולא רק בעמק האלה: גל של גניבת בעלי חיים שוטף את הארץ, בעיקר באזורים הסמוכים לשטחי הרשות הפלסטינית.

הישראלים אולי נרגעו קצת בעקבות הירידה בהיקף גניבות המכוניות (כ-15% פחות ב-2009), אבל מי שמשלם את המחיר הם בעלי הסוסים. נכון, בתחום גניבת המכוניות מדובר בכמה אלפים, בעוד שבגניבת סוסים מדובר על כמה עשרות; אבל העלייה התלולה, כמעט 30%, במספר גניבות הסוסים יוצרת את הרושם ששכנינו מבקשים לפצות את עצמם על האכיפה המוגברת של יחידת אתג"ר (איתור גנבי רכב).

במשטרה עדיין מנסים להבין את ממדי התופעה ואת נסיבותיה, וראיה לכך אפשר למצוא בעובדה שהנתונים על גניבות בעלי חיים עדיין אינם מגובשים. מה כן יודעים לספר במשטרה? בסוף 2009 נרשמו כמה מקרים של כלבים שנמצאו בתאי מטען של מכוניות שעוכבו במקרה במחסומים. בכל המקרים מדובר היה בכלבי תקיפה או שמירה - אמסטף, רוטוויילר, רועה גרמני. לגבי סוסים, צאן ובקר, הנתונים ברורים מעט יותר, אבל עדיין חלקיים: בגזרת יהודה נגנבו ב-2009 786 ראשי בקר, כולל סוסים. פחות ממחציתם הוחזרו לבעליהם.

המשטרה נמצאת כעת בעיצומה של רפורמה, ביוזמת השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ', שמגדירה את הסמכויות בין שוטרי המשטרה ה"כחולה" לבין שוטרי משמר הגבול - הראשונים יתרכזו בערים על מנת לייעל את מיגור הפשיעה, והאחרונים יהיו אחראיים על השטחים הכפריים. האם החלוקה הזו תגביר את המלחמה בתופעת גניבת החיות? ימים יגידו.

בינתיים, בניסיון להבין את התופעה, מניעיה והמאבק בה - התלווינו ליחידת "כפיר" של מג"ב בגזרת יהודה, למסע של מגזין G בשטח ההפקר הכי פחות מוכר בישראל.

תחנה ראשונה - צפרירים: "האזור הזה הוא גן עדן לגנבים"

סגן ניצב יובל שלמה, מפקד הגזרה, מתניע את רכבו. כבר ביציאה מבסיס משמר הגבול אפשר לראות כמה סוסים בשטח פתוח. בעליהם אינם נראים באופק. "החוואים, לצערי הרב, לא ממגנים מספיק את החוות", מצביע שלמה על הסוסים שבמרחב.

"חלקם קושרים את הסוס לגדר, חלקם שמים סתם ברזלים באיזה מתחם. אין הרבה חוות עם אזעקות כי זה יקר, ואני מבין את זה. אבל זה היה יכול למנוע הרבה מקרי גניבות". סנ"צ שלמה נכנס לתפקידו לפני שנתיים. התפקיד שלו הוא לשמור על החוק בגזרה שמתחילה בבית ג'וברין, נמשכת בכפר מנחם ובצומת נחשון ומגיעה עד לפרוזדור ירושלים ולקיבוץ רמת רחל.

"מתוך 58 יישובים באזור ישנם 18 יישובים שיושבים סמוך לקו התפר בינינו לשטחים הפלסטיניים", הוא מסביר את הרגישות הגיאוגרפית. "הפלסטינים משתמשים בסוסים בעיקר ככלי נסיעה", הוא מוסיך את האטרקטיביות החדשה של הסוסים. "בכפרים ישנם הרבה צירים חסומים, ואין שם תנאי כביש כמו אצלנו, אז הם נעים עם הסוס ממקום למקום. הם גם משתמשים בסוסים, כמונו, למטרות הנאה ורכיבה".

כעבור דקות אחדות אנחנו מגיעים למחסום הראשון. "את רואה כמה זה קרוב לכפרים?", מצביע שלמה מעבר לגדר. "הגנבים באים רגלית מהכפרים, עניין של כמה שעות. הם מגיעים עם מים ואוכל, לעתים לנים בשטח. בלילה הם מתקרבים לחווה, מפתים את הסוס עם סוכר, גונבים אותו ורוכבים עליו חזרה לכפר. כשבעל החווה מגלה שהסוס נגנב זה כבר מאוחר, והגנבים בצד הפלסטיני. לשם אנחנו לא יכולים להיכנס".

איך אתה מסביר את התגברות התופעה?

"אנחנו לא לגמרי מבינים מה השתנה. זה בעיקר קשור למצב הכלכלי שלהם, שהוא מאוד קשה. אין להם אישורים, והם לא יכולים לעבור לעבוד בישראל, כי מספיקה עבירה אחת כדי שלא ינפיקו להם יותר אישורים. להתפרנס שם קשה. אז מה נשאר? לגנוב. ובימינו, יותר קל לגנוב סוס מאשר רכב".

אנחנו נוסעים למושב צפרירים, לחוות הסוסים של חנה פרל. לפני שנה וחצי אירע בחווה שלה אחד מאירועי הגניבה הקשים שידע המושב. "הגנבים האלה הם חיות רעות", משחזרת פרל, "בלילה אחד גנבו לנו חמישה סוסים. החווה שלנו היא חווה טיפולית ונותנים גם לשיעורי רכיבה. מדובר בסוסים מחונכים, ממושמעים. אחת הסוסות שהם גנבו הייתה עם הסייחה שלה, בת חודשיים, והם כנראה הטריפו את הסוסה כי אין הסבר מדוע עזבה את הסייחה שלה. בסוף מצאו את הסייחה בשדות הכפר הסמוך. כנראה נפלה בדרך ונפצעה. הייתה לנו אז כלבה שישנה עם הסוסים באורווה. קראו לה במבה. כלבה גדולה, שוקלת ארבעים קילו. היא אמנם לא מחונכת לשמירה ולא נושכת, אבל הגודל שלה היה אמור, כך חשבנו, להרתיע גנבים. את הגנבים האלה זה לא הרתיע. הם פשוט תלו אותה בהפגנתיות על חבל. כמו דגל. זה היה כל-כך אכזרי.

"בבוקר, כשהגענו לאורווה וראיתי את הפריצה, ירדתי עם שני הכלבים שלי. התברר שהם פיזרו ראשי תרנגולות עם רעל באזור האורווה, ושני הכלבים שלנו אכלו אותם ומתו גם הם מהרעל - גססו לנו מול העיניים".

מאז הביאה פרל לחווה סוסים חדשים וגם אימצה כלבים חדשים. הנזק הכלכלי, היא מדגישה, היה משמעותי, "אבל זה הרבה מעבר לכסף. מי שמגדל בעלי חיים יודע על מה אני מדברת. השקענו בסוסים האלה ונקשרנו אליהם. מאז אני לא לוקחת סיכונים. האורווה נראית עכשיו כמו בנק ישראל - מצלמות בכל מקום, גלאים ומערכת אזעקה משוכללת".

ומאז היו עוד מקרים?

"היו ניסיונות. האזור מוכה גניבות. רק שלשום בלילה פרצו אצל אחד התושבים ביישוב, וגנבו רכוש. אבל בשטח מצאו גם רסן לסוס. כנראה תכננו לגנוב סוסים מהמושב. קרה גם שיום אחד, באחת בצהריים, מתחת לאף, ניסו שני גנבים לעלות על סוסים שלנו ולברוח. בסוף תפסנו אותם. זה מתסכל. לפני עשרים שנה, כשהגענו לכאן, הייתי יכולה לקשור סוס בשדה מבוקר עד ערב והוא אכל עשב ואף אחד לא נגע בו. היום אני רק מסובבת את הראש ומישהו מנסה לגנוב. האזור הזה הוא יפהפה, אבל זה גן עדן לגנבים. יש להם איפה להתחבא. הם יושבים מתחת לשיח או מתחבאים במערה, ולכי חפשי אותם".

תחנה שנייה - לוזית: משאירים את החיות לגסוס

ממשיכים לנסוע. שלמה נאנח כשהוא נזכר במראות הכלבה התלויה בחווה של פרל. האכזריות הזאת מזכירה לו מקרה נוסף שבו אופי הפעולה היה דומה.

"היה לנו מקרה של גניבת סוס במושב לוזית. כדי לעבור את קו התפר הם צריכים לעבור דרך מעביר מים, שזה מעין צינור גדול".

הוא עוצר בצד הדרך ומצביע על המעביר: "כדי לעבור עם הסוס הם פשוט הושיבו אותו על הקרקע, וקשרו אותו בחבלים לטרקטור שחיכה בצד השני. משום שהמעביר מאוד נמוך, וגם בן אדם לא יכול לעמוד בו, בטח לא סוס, הם גררו אותו עד לצד השני. כשהגיע לשם כולו היה פצוע ומדמם, אז הם נטשו אותו. אחר כך מצאנו אותו והעברנו אותו לווטרינר. עד היום אני לא יודע אם הוא שרד. הייתה גניבה נוספת מאותו מושב, כשהגנבים ניסו לעבור עם הסוס את הגדר. הוא נפל על בזנט, וכל הבטן שלו נחתכה. שוב הם השאירו אותו בשטח, ואנחנו מצאנו אותו כבר מת. יש הרבה מקרים מצערים כאלה, משום שהגניבות מתבצעות בלילה ולסוסים אין ראיית לילה טובה. מבחינת הגנבים, המטרה היא לעשות הכול כדי לעבור לצד הפלסטיני. אם הסוס נפצע בדרך אין להם מה לעשות איתו, אז הם נוטשים אותם למות בשטח".

תחנה שלישית - נס הרים: 300 כבשים במרדף

הכרת טבעם של בעלי החיים ותוואי השטח הם קריטיים אם רוצים להילחם בגניבות החיות ולהשיבן לבעליהן. סיפורו של אלי סעידוב מהיישוב נס הרים ממחיש זאת. הוא מגדל 300 כבשים. זאת פרנסתו. בערב חג החנוכה האחרון כמעט שאיבד את כולם.

"באותו הבוקר לקחו הרועים שלי את העדר למרעה רחוק מהבית", הוא מספר. "בשעת צהריים העדר היה צריך לחזור הביתה, אבל הם לא הגיעו, וגם הכלבים שרצים לפניהם לא נראו באופק. הייתה לי תחושת בטן לא טובה, אז יצאתי עם הטנדר לחפש - ואין כבשים. התקשרתי לרועים שהיו איתם ולא הייתה תשובה, אז התקשרתי למג"ב. מצאנו את הרועה, והוא סיפר שבשעה 11:30 הגיעו לעברו שניים מחופשים לדתיים עם פאות, שאלו אותו שאלה-שתיים, ותוך כדי התנפלו עליו, קשרו אותו, ולקחו את העדר. בשלב הזה מג"ב הקפיצו גשש".

כאן נכנס לתמונה הגשש מוחמד דוירי. "הרועים כיוונו אותנו לנקודה שהיו בה הכבשים לפני שנגנבו", הוא משחזר. "מדובר בשטח הררי מאוד, והכבשים הם חיות עדינות, שאוהבות שטח מישורי וקל, מה שאומר שלהוביל 300 כבשים בשטח כזה ייקח הרבה זמן; מצד שני, הודיעו לנו על הגניבה שעות אחרי שקרתה, והם בטח עברו כבר חתיכת דרך. הגנבים הובילו את הכבשים רגלית, וראינו את עקבות הנעליים שלהם. היו גם עקבות של דם כי הכבשים דיממו מהרגליים מהליכה בשטח כזה. באיזשהו שלב הגענו לאזור שהוא מאוד קשה להליכה, ויש בו רק שביל אחד שנוצר משום ששב"חים (שוהים בלתי חוקיים, צ' ק') נוהגים לעבור דרכו. הם הובילו את הכבשים מהשביל הזה. עקבנו אחרי גללי הכבשים. בערך ב-23:00 ראיתי עם הפנס שיוצאים מהגללים אדים - אז הבנתי שהם ממש קרובים. הרמתי תאורה ידנית באוויר, והכלבים שהיו עם המרעה הגנוב התחילו לנבוח וחשפו אותם. הם היו כבר ממש מטרים ספורים ממני. התחלתי לרוץ אחרי העדר. הכבשים התחילו להשתולל, הגנבים כנראה זחלו בין השיחים. היינו שני לוחמים בלבד והייתי צריך להחליט - לחפש את הגנבים ולאבד את העדר, או לאסוף את הכבשים שהתפזרו. עשינו שיקול; אז אמנם הגנבים ברחו, אבל הצלנו את העדר" .

סעידוב מוסיף בהתרגשות: "אני זוכר איך פתאום שמעתי בקשר, 'מצאנו! הכבשים פה'. זה היה ממש נס חנוכה. אם הם היו מצליחים לגנוב את כל הכבשים אז חבל על הזמן. זה כמו להרוג בן אדם כשהוא חי. זה מפעל חיים, מקור פרנסה".

תחנה רביעית - רעננה: שלוש חוות בלילה אחד

כמו במקרים אחרים, גם כשזה מגיע לגניבת בעלי חיים קיים שיתוף פעולה עם רשויות האכיפה הפלסטיניות. מג"ב הרי אינו יכול להיכנס אל תוך הכפרים, וכאן נכנסים איסוף המודיעין והעבודה מול המשטרה הפלסטינית.

מקרה כזה אירע לפני כחודש. לאחר תיאום מורכב ואיסוף מידע מודיעני, המשטרה הפלסטינית ביקשה מסוחר סוסים גדול מכפר יטא להגיע למחסום, שם חיכו לו שוטרי מג"ב ובעלי סוסים שהתבקשו לזהות את הסוסים שהיו ברשותו. כמה סוסים גנובים זוהו, אך ברגע האמת הורה הסוחר לשני ילדיו לעלות על שני סוסים ולברוח איתם, וכך היה. הסוסים אבדו שוב אל המרחבים מבלי ששוטרי מג"ב יכלו לעצור אותם. השוטרים הפלסטינים החלו במרדף - ולבסוף ביצעו בעצמם את המעצר.

תופעת גניבת הסוסים שמורה לא רק לגזרת יהודה. בחודשים האחרונים מתגברים דיווחים מאזור השרון על יותר ויותר סוסים שנגנבים. אלה, מעריכים במג"ב, מוצאים את גורלם כסחורה באזור המשולש. בליל סילבסטר האחרון, למשל, נפרצו שלוש חוות סוסים בלילה אחד. אחת החוות היא "החווה של גבי", בבעלות גבריאלה הירשטרונג מרעננה.

"את החווה הקמתי לפני עשר שנים", היא מספרת."זו חווה ייעודית ללימודי רכיבה לילדים, ויש לנו סוסי פוני בכל מיני מידות. כשרק הקמנו את החווה הבאתי פוני יפהפייה בשם פוקהונטס. לא היה ילד בחווה שלא גדל איתה. אם הוא היה חששן הוא היה הולך אליה כי היא הייתה קטנה ובטוחה לכל ילד. באותו ליל סילבסטר ירד גשם חזק ולא יכולנו לשמוע דבר. הגנבים כנראה עשו תצפיות וידעו בדיוק מאיפה לעבור, עקפו את המצלמות ואת האזעקות. פוקהונטס הייתה נעולה באורווה, אבל הם עשו חור, כנראה קשרו לה את הרגליים, וגררו אותה דרכו. אני אשת סוסים מנוסה, ואני לא יכולה להכריח פוני ללכת דרך חור כזה, מה שאומר שהם הפעילו כוח רב כדי להוציא אותה משם.

"בבוקר הגיעו חוקרי משטרה, וראינו עקבות של שני גברים במידה 45 ועקבות של כלב. כנראה הם הביאו כלבה מיוחמת כדי שכלב השמירה שלנו ילך אחריה. עקבנו אחרי העקבות עד שהגענו להרצליה, ושם הם נעלמו. כנראה חיכתה להם משאית. מאז לא מצאנו אותה. אני מציעה למי שיודע משהו על מקום הימצאה פרס כספי. קל לזהותה כי יש לה רגליים לבנות, זנב עשיר ופס לבן במצח, והיא בגובה שמונים סנטימטרים. יש לי בחווה עשרים סוסים ולכולם אני קשורה, אבל פוקהונטס איתי כבר עשר שנים, וזה ממש כואב. הבעיה בארץ היא שלא כמו באמריקה - אין לסוסים סימני זיהוי ולכן קשה יותר למצוא אותם".

בהקשר הזה יש לציין כי בחודש יוני האחרון הודיע משרד החקלאות על פתיחת מאגר סוסים ועל חובת הצמדת שבב לכל סוס, על מנת למנוע התפרצות מחלות ולשם איתור בעת גניבות. לגבריאלה הירשטרונג ולפוקהונטס זה כבר לא יעזור.

תחנה אחרונה - רשפון: כופר של 12 אלף שקלים

סיפורו של מישאל בן-אהרון די דומה לסיפור של הירשטרונג. גם לחוותו ברשפון פרצו באותו ליל סילבסטר וגנבו שתי סוסות, אחת מהן הייתה אלופת הארץ. גם הוא הודיע לרשויות, שפעלו, לדבריו, במהירות ומסירות. אך שלא כמו האחרים החליט בן-אהרון, מוותיקי מגדלי הסוסים בארץ, לפעול בעצמו. "די מהר מצאנו את אחת הסוסות בחיפה", הוא מספר.

"לאחר בירורים גיליתי מי מעורב בגניבה: אדם מתחום הסוסים, שלפני שלוש שנים עבר לצד של הגנבים. הודעתי לכל המחסומים ומעברי הגבול והעברתי תמונות, כי אני יודע שהיא הייתה מיועדת לשטחים. למחרת הגניבה ביליתי יום שלם בקלקיליה. הגעתי למקומי שאמר שהוא יודע מי הזמין את הגניבה, ושאם אשלם כופר של 12 אלף שקלים יחזירו לי אותן. רציתי לעשות להם מארב ואמרתי שאשלם, אבל אז אותו אדם ניתק מגע. עכשיו, כשאני יודע מי הגנב, אני יודע שאחזיר גם את הסוסה השנייה, זה רק עניין של זמן".

זאת לא הפעם הראשונה שגונבים לבן-אהרון סוסים. הפעם האחרונה הייתה לפני 15 שנה. גם אז, הוא מספר, החזיר את הסוסות בכוחות עצמו. "זה חתיכת עונש לגלות בשש בבוקר שגנבו לך סוסים. זאת לא חיה כמו כלב, שחוזר לבעלים. זוהי חיה שקטה וממושמעת, ואפשר פשוט להוביל אותה. נהיה ממש שוק של סוסים גנובים. לכל אזור בארץ יש הגנבים והסוחרים שאחראים עליו. היו לנו כמה שנים של שקט, והנה זה מתחיל שוב".

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988