העליון: ספקיות אינטרנט אינן חייבות לחשוף כותבי טוקבקים

דחה ערעור של המטפל האלטרנטיבי רמי מור, שדרש להורות לחברת "ברק אי.טי.סי" למסור לו את פרטיהם של מי שפירסמו טוקבקים משמיצים כלפיו ■ השופט ריבלין: "האפשרות להתבטא באופן אנונימי היא חלק מחופש הביטוי"

באחד מפרקי הסדרה "הבית הלבן", מנסה איש הסגל סאם סיבורן להסביר לנשיא ג'ד ברטלט מהן הסוגיות החוקתיות העיקריות שיעמדו לפתחו של בית המשפט העליון במאה החדשה: "בשנות ה-20 וה-30 הנושא המרכזי היה תפקיד הממשלה", הוא אמר, "בשנות ה-50 וה-60 היו אלה זכויות האזרח. שני העשורים הקרובים יתמקדו בנושא אחד - פרטיות. אני מדבר על האינטרנט, על טלפונים סלולריים ועל מידע רפואי, במדינה שנולדה על בסיס הרצון להיות חופשיים, מה יכול להיות יותר בסיסי מזה?"

רק עשור אחד חלף, ובסוף השבוע יישר בית המשפט העליון הישראלי קו. פסק דינם של השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד לוי, כנגד דעת המיעוט של אליקים רובינשטיין, הכריע בסוגיית האנונימיות ברשת האינטרנט ומערב שתי סוגיות מתחום זכויות היסוד של האדם - חופש הביטוי והזכות לפרטיות. בעוד שהראשונה זכתה לעיגון וניתוח בפסיקת בתי המשפט, אף שהיא איננה מופיעה באופן מפורש בחוקי היסוד - הזכות לפרטיות היא אמנם בעלת מעמד חוקתי על-חוקי, אך נתונה לכרסום בלתי פוסק, בעיקר בשל חידושי הטכנולוגיה.

הזכות לפרטיות

בפסק הדין נדחה ערעורו של המטפל האלטרנטיבי רמי מור, שדרש להורות לחברת "ברק אי.טי.סי" למסור לו את פרטיהם של מי שפירסמו טוקבקים משמיצים כלפיו בפורומים שונים.

"האפשרות להתבטא באופן אנונימי היא חלק מחופש הביטוי", כתב ריבלין, "השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי. טלו מאמיל אז'אר את שם-העט רומן גארי, ומנעתם ממנו את הבחירה להסיר מיצירותיו המאוחרות את המוניטין של יצירותיו המוקדמות. ודאי לא באתי לומר כי קיימת שקילות בין ענקי הרוח לבין כותבי התגוביות - בין 'אחד העם' לבין 'אחד שיודע' - אך מחשיבותה של המסכה כחלק מחופש הביטוי לא נוכל להתעלם".

החידושים בתחומי הטלפוניה והתקשורת האישית לעולם מקדימים את ההסדרה המשפטית, וכבר היום חשוף כל אדם לעיקוב באמצעות המכשיר הסלולרי שהוא נושא עמו, לפריצת לתיבת המייל שלו ולמעקב אחרי מידע אישי שהוא מפזר באתרים, פורטלים ורשתות חברתיות.

חשיבות השמירה על פרטיותו של האדם, אפילו הוא גולש באינטרנט, עלתה לבסוף לדיון רק כששאלה משפטית מתחום חופש הביטוי הציגה עצמה, מה שחייב לברר את האיזון שבין החופש לדבר דברי לשון הרע באינטרנט ולפגוע בשמו הטוב של אדם, בעוד הדובר חוסה תחת האנונימיות שמאפשרת הרשת. כשם שהאנונימיות היא חלק מחופש הביטוי, הרי שהיא גם חלק מהזכות לפרטיות - "מן החשובות שבזכויות" לדברי ריבלין.

פסק דינו של בית המשפט העליון הוא איפוא יותר מאשר בירור פרוצדורלי של השאלה האם מתקיימת יריבות - על-פי כללי המשפט המסורתיים - בין מושא לשון הרע לבין ספקית האינטרנט המחזיקה את פרטיו של הגולש הדובר.

להכרעתם, אגב, על-פי החקיקה הנוכחית אין עילה שבדין לאפשר למושא הדיבה לאלץ את ספקית האינטרנט, שעמה אין לו יריבות, למסור לו מידע. פסק הדין הוא שיר הלל לזכות לאנונימיות, הכרה מצד ערכאת השיפוט הבכירה בחופש שמאפשר העולם האינטרנטי. או, אם תרצו, הכרה במגבלותיהם של כללי המשפט הוותיקים בניסיון ליישמם ביקום הווירטואלי.

מהפכה מוגבלת

הסוגייה החדשנית הוציאה מהשופטים, כך נראה, צדדים בלתי מוכרים. השופט אליעזר ריבלין ציין כי רשת האינטרנט אינה "המערב הפרוע", והזכיר את "הקלות הבלתי נתפסת של הדיבה" בחסות האנונימיות.

אדמונד לוי הקביל את הערתו, המופיעה בשולי פסק הדין, לטוקבק - וכתב כי "אזהיר את עצמי שלא לחרוג מהכללים המקובלים, ושלא באורח אנונימי כמובן, אוסיף אף אני את תגובתי לסוגיה החשובה שעל הפרק".

המהפכה שעליה הכריז העליון מוגבלת בהיקפה. היא כפופה לשינוי חקיקה שלו קוראים השופטים, וממילא מגבילה עצמה רק לעוולות אזרחיות של לשון הרע - ולא לעבירה פלילית, המעניקה לגורמי אכיפת החוק סמכות לקבל מידע בדבר זכות העבריין.

ואולם, אם כך בחרו שופטי העליון לפרוץ את גבולות סגנונם המוכר בשם חופש הביטוי ובלא זכות לאנונימיות - אולי הדבר מהווה סימן לנכונתם לפרוץ גם את גבולות כללי המשפט המוכרים, עם כניסתו של בית המשפט לעידן חדש המשנה סדרי עולם - וגם סדרי משפט.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988