פסיקת העליון שמכשירה טוקבקים משמיצים: שתי דעות - בעד ונגד

ההלכה החדשה של העליון, המונעת מבתי המשפט להורות לספקיות האינטרנט לחשוף את פרטיו של גולש אנונימי גם אם זה פרסם לשון הרע חמורה, מקיצה (בינתיים) את הקץ על תביעות נגד מעוולים אנונימיים באינטרנט

נגד: ההלכה הזו כולה מרור / אמיר טיטונוביץ

וימים ספורים לפני ליל הסדר, שעה שכל בית ישראל, וגם הטוקבקיסטים הפראיים ביותר, עסוקים בהכשרת בתיהם לפסח, בניקויים ובהשלטת סדר בהם - ראה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, להנציח את הבלגן ולהכשיר את ההשתוללות ברשת האינטרנט. יאללה בלגן!

מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכתה זכותו של אדם לשם טוב ולכבוד למעמד-על. בית המשפט העליון קבע כי מאז חקיקת חוק היסוד עומדת זכות זו לפחות על אותה המדרגה עליה עומד חופש הביטוי, ואינה נופלת ממנו.

דומה שככל שמדובר בריבלין ובמחזיקים בהשקפותיו, בהקשר הרלוונטי מדובר ב"מס שפתיים" בלבד. חרף המילים היפות בזכות הזכות לשם טוב ולכבוד, יש גם בין שופטי העליון כאלה שלא הפנימו את הדבר. כאלה הלכודים במגדל השן, מנותקים מעם, ואשר לדידם חופש הביטוי הוא זכות-העל העליונה. גם לקראת פסח הם מעדיפים חירות (הביטוי) על-פני כבוד (האדם).

השמץ ככל יכולתך

סוגיית פרסום לשון הרע באינטרנט היא סוגיה כאובה במיוחד. כך, לאור זאת שהמחוקק הישראלי עדיין לא מצא לנכון להתאים את החוק לעידן הטכנולוגי הנוכחי, עידן האינטרנט.

לצד היעדר הסדרים חוקיים הולמים (אולי בגינם), נוכחים אנו בהשתוללות חסרת רסן ברשת האינטרנט. הגולשים מוזמנים לפרסם באתרים השונים, באורח אנונימי, את כל אשר עולה על דעתם. עומדים לרשותם פורומים, טוקבקים, בלוגים ושאר "במות", מכל הבא ליד. כל אשר עליהם לעשות הוא לבחור לעצמם כינוי כמיטב דמיונם היצירתי - ולצאת לדרך. פרסם כפי יכולתך. השמץ ככל יכולתך. פגע וטייל באתרי ישראל.

ומי יישא באחריות לפרסומים פוגעניים שכאלה? החוק שותק. וכיצד יהיה בידיו של הנפגע לעלות על עקבותיו של המפרסם האנונימי, על מנת שיהיה בידו להגיש נגדו תביעה ולעמוד על זכויותיו מולו? החוק דומם.

בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לחוקק חוקים שיסדירו את הסוגיות הרלוונטיות. אף שההסדרים שנקבעו בהצעות החוק הרלוונטיות לא היו נקיים מבעיות, לפחות נעשו צעדים להסדרת העניין. אלא שהצעות חוק אלה נפלו בזו אחר זו. קשה להשתחרר מן הרושם כי אינטרסים זרים, לרבות כאלה של בעלי השליטה באתרים המובילים, עמדו בבסיס ירידתן מן הבמה והיעלמותן.

על רקע זה ניתן היה לצפות כי לפחות בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, יעמדו על משמר זכות העל לשם טוב ולכבוד, אל מול האנרכיה המשתוללת בחסות "חופש הביטוי". ניתן היה לצפות כי לפחות אלה יגלו את הרגישות הראויה, ושיישמו את הפתגמים הנאים שהם מרבים לצטט בפסקי הדין היוצאים תחת ידיהם. אלה שלפיהם "טוב שם משמן טוב", "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו, לאדם, כחייו עצמם", "המלבין פני חברו כאילו שופך דמים" ועוד ועוד. ניתן היה לצפות כי אלה לא ייוותרו בגדר מס שפתיים בלבד.

תופעת "האקטיביזם השיפוטי" אינה זרה למשפטנו. זו אמנם אינה דומיננטית כשהיתה בימי הנשיא אהרן ברק. ובכל זאת, בית המשפט העליון מוצא, במקרים המתאימים, את הדרך הראויה להשלים חסרים שבדין ולמנוע פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות יסוד.

נוכח אלה, יש להצטער צער רב על ההלכה החדשה שנקבעה בסוף השבוע החולף בדעת רוב: המשנה לנשיאה (עמו הסכים השופט אדמונד לוי), אל מול השופט אליקים רובינשטיין. ריבלין מול רובינשטיין. ראש בראש. בדיוק כפי שקרה בפסק דין קודם מלפני חודשים מספר, שאף בו תרם ריבלין את תרומתו (הבלתי צנועה) לאפשרות המוחלטת לפגוע.

בפסק הדין הקודם הוביל ריבלין את ההלכה (המדאיגה), שלפיה במהלך דיון משפטי רשאי כל מי שמעורב בהליך המשפטי (לא רק עורכי דין, כפי שטועים רבים לסבור) להשמיץ, להכפיש ולפרסם דברי לשון הרע, ככל העולה על רוחו.

על-פי אותה הלכה, פרסום לשון הרע שכזה הוא מותר וכלל אינו מקים עילת תביעה. כך גם אם על פני הדברים ברור כי לא היה בו צורך וכי הוא נעשה מתוך זדון ורשעות גרידא ומתוך כוונה לפגוע.

ריבלין השתית את ההלכה האמורה על "לשונו של החוק" (וכיצד זה מצא השופט רובינשטיין, שהזכות לשם טוב ולכבוד לנגד עיניו, דרך להתגבר על לשון זו?). את האחריות לשינוי מצב פסול זה הוא הניח על מפתנו של המחוקק. לדידו, כל עוד המחוקק לא יקבע אחרת - בבית המשפט הכול מותר. נורא.

ועתה עוד צעד לכיוון הלא נכון. שוב ריבלין, ושוב הוא מטיל את האשמה על המחוקק. זו הפעם כוונה "תרומתו" למתן רישיון לאנרכיה המוחלטת השולטת ברשת האינטרנט. איש הישר בעיניו יעשה. "השומר הפקיר את משמרתו. ואתה, מוג-הלב, נצל זאת: בחר לך כינוי כלשהו וצא לדרך. תן דרור ליצריך האפלים ביותר. הכפש, השמץ, הזק ופגע כפי יכולתך. הסר דאגה מלבך - אני כבר אגן עלייך" - זה המסר ששיגר ריבלין לקהל הגולשים בייסודה של ההלכה החדשה. נורא.

אנרכיה מוחלטת

עד לכינונה של הלכה זו, ממש עתה, שלטו בכיפה החלטות רבות של בתי המשפט הנמוכים יותר. נקודת-המוצא בכולן היתה זו, שלפיה אין לאפשר עשיית שימוש לרעה באנונימיות ברשת.

כל השופטים עד כה סברו כי מובן מאליו שבמקרים המתאימים יורה בית המשפט על חשיפת פרטי גולש אנונימי מזיק. המחלוקת נסבה סביב השאלה איזהו "מקרה מתאים" לכך. מהם התנאים שבהתקיימם יורה בית המשפט על החשיפה.

ריבלין החמיר עתה מכל אלה. הוא אטם את הדלת בפני מי שנפגע מלשון הרע אנונימית באינטרנט. הוא קבע כי בכל מקרה לא ניתן להורות לספקיות האינטרנט ולבעלי האתרים לחשוף את פרטי הגולשים האנונימיים. חד וחלק.

האם עשה כן מפאת החשיבות המוגזמת, החוקתיות, שהוא מייחס ל"זכות האנונימיות באינטרנט" (ואיננו מפקפקים בחשיבותה היחסית)? האם הוא אינו מזהה בהודעות האנונימיות המתפרסמות ברשת בעיות חמורות יותר מזו, שלפיה (בלשונו) "יש מבין התגוביות שטעמן רע וניסוחן עילג"? האם הישיבה במגדל השן פגמה ברגישות הראויה? האם עמדתו לא היתה שונה לו פלוני היה מפרסם "תגובית" ובה היה מייחס לריבלין עצמו קבלת שלמונים, למשל, בתמורה לפסיקה כזו או אחרת?

בפסק הדין לא התעלם ריבלין ממה שהוא כינה "הקלות הבלתי נסבלת של הדיבה" באינטרנט. הוא ער לכך ש"מאחורי פרגוד האלמוניות קל יותר להשתלח בזולת ולשחרר את חרצובות הלשון". הוא אפילו הפליג בחשיבותה של הזכות לשם טוב, וקבע כי היא "אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי, ואין להסכין עם הילכדותה ברשת". מס שפתיים.

בדברים אלה לא היה כדי להכריע את הכף. כפי שעשה בעבר, ראה ריבלין לתלות את האשמה במחוקק שלא הסדיר את הסוגיה. לפתע הוא חרד מן החקיקה השיפוטית. אין זה משנה שבמשך מספר שנים פוסקים שופטים מחוזיים ושופטי שלום שוב ושוב כי במקרים המתאימים מוסמך בית המשפט להורות על חשיפת פרטי גולש אנונימי. לא בכדי תמה עמיתו רובינשטיין, בדעת מיעוט, אם כ-ו-ל-ם טועים ורק ריבלין צודק.

על ארבעה בנים דיברה התורה. זוכרים? הרי לנו שאלה קריטית אותה ריבלין לא ידע לשאול: האם מעוול שבחר לפרסם את דבריו בעילום-שם ראוי להגנה רחבה יותר ממעוול שפירסם את דבריו בשמו האמיתי? ומנגד, האם זכויותיו של מי שנפגע ממעוול עלום שם פחותות מזכויותיו של מי שנפגע ממעוול שזהותו ידועה?

מעשה ברבי אליעזר ורבי אדמונד ורבי אליקים, שהיו מסובין בירושלים, והיו מספרים בשתיקת המחוקק בנוגע לחשיפת פרטי גולש אנונימי, עד שבאה נשיאתם ואמרה להם: "רבותינו! הגיע זמן דיון נוסף".

יש לקוות ולהאמין כי לאור קשיותה של ההלכה החדשה אכן יתקיים בה דיון נוסף. יש לקוות כי בדיון הנוסף ירבו קולותיהם של השופטים דוגמת רובינשטיין (ורבים אחרים), הרואים בזכותו של אדם לשם טוב ולכבוד לא רק צירוף מילים מרשים - כי אם צורך חברתי, בלעדיו אין, שחשיבותו אינה פחותה מזו של חופש הביטוי האנונימי ברשת. (רע"א 4447/07).

* עו"ד אמיר טיטונוביץ מתמחה בייצוג בעלי דין בתביעות לשון הרע.

בעד: שאלה של חינוך, לא של משפט / יובל יועז

בשעה טובה, פתחתי חברה. מדובר בחברת תשתית המספקת גישה לאינטרנט ללקוחות, שאני מקווה שיילכו ויתרבו. הגולשים, המכירים כבר את רשת האינטרנט, יודעים מצד אחד כי הגלישה היא לרוב אנונימית ואיננה כרוכה בחשיפת מידע פרטי ברבים; מאידך, הם גם מודעים לכך שמידע מסוים אודותיהם נאסף בשרתי המחשבים של החברה שבבעלותי. הם מצפים שאשמור את המידע, כמו כתובת ה-IP שלהם את פרטי כרטיס האשראי שלהם, בסודיות.

לפתע מופיע על סף דלתי אדם, הטוען כי אחד מלקוחותיי פירסם עליו דברי לשון הרע. מדובר בעוולה, הוא אומר לי, והוא מתכנן לתבוע את הגולש. אלא שהגולש כתב את הטוקבק שלו, כפי שקורה פעמים רבות, תחת מעטה חשאיות. פרטיו אמנם שמורים אצלי, ויש אפשרות שניתן לאתרו דרך כתובת ה-IP (אלא אם חבר שביקר אצלו או הדודה מחדרה עשו שימוש במחשב שלו כדי לפרסם את המילים הפוגעניות), אך כאמור הם סומכים עליי שלא אעביר לצד שלישי את המידע שברשותי.

ומיהו בכלל אותו צד שלישי? האם יש לי קשר כלשהו איתו? או יריבות משפטית? מדוע הוא מטריד אותי? מדוע הוא פונה לבתי המשפט בבקשה לחייב אותי למסור לו - זר גמור מבחינתי - מידע? ודווקא מידע עסקי? ועוד כזה הפוגע בפרטיותם (וגם בחופש הביטוי) של לקוחותיי? ובניגוד לציפייה שלהם ממני?

למצב המתואר כאן נקלעו בשנים האחרונות ספקיות האינטרנט, חברות תשתית שאין להן כל נגיעה לתוכן האינטרנטי, בוודאי לא לתוכן שאותו יוצרים הגולשים עצמם. לא שמאשימים אותן, חלילה, בשותפות לדבר הדיבה - פשוט מבקשים להן לשתף פעולה עם הניזוק ולמסור פרטים אודות המזיק, כדי שניתן יהיה לנקוט נגדו הליך משפטי.

הדיבור הפוגעני נבלע בקולות ההמון

שיח הזכויות הכלול בפסק דינו של בית המשפט העליון בנושא אנונימיות של גולשי האינטרנט מהשבוע שעבר הוא מרנין, אך ניתן היה להגיע לתוצאה המשפטית גם בלעדיו: מעבר להתעמקות בעקרונות של חופש הביטוי, הזכות לפרטיות והזכות לשם טוב - פסק הדין מתאר מצב של לקונה חוקית, היעדר עילה משפטית שתחבר בין הנפגע מלשון הרע בטוקבק אינטרנטי לבין ספקית האינטרנט המחזיקה בפרטיו של הכותב. יצירת לינקג' שכזה, באופן הפוגע בזכויותיו של הכותב, איננה עניין לבתי המשפט אלא למחוקק. זה עד כדי כך פשוט.

העיסוק בתקנות סדר הדין האזרחי מתחייב, אך ארכאי. ארכאי כמו רצונם של נושאי הלפיד של לשון הרע לכפות את כללי הפרסום הנושנים על העולם האינטרנטי.

נכון לשבוע שעבר פסק אמנם בית המשפט העליון של ישראל כי "האינטרנט אינו מערב פרוע", ואיננו מסגרת המשוחררת לחלוטין מכבלי המשפט; ואולם הניסיון להחיל על אינסוף האפשרויות לכתוב, לפרסם, להגיב, לצ'טט, בכתב, באודיו, בווידיאו או במופע אור-קולי ברשת האינטרנט - אפשרויות שכבר מומשו וכאלה שייווצרו בעתיד - את כללי המשפט הוותיקים אודות לשון הרע, הוא לא רק בלתי ישים אלא מגוחך ממש.

אדם זכאי לשמו הטוב, אין כל ספק בכך. ופירצה נטולת דין קוראת לגנבי הדיבור הפוגעני, גם זה ברור. ואולם גם הניסיון לכפות על ספקית האינטרנט לספק מידע שברשותה לא בהכרח יוביל ללכידת כותב הטוקבק: אפשר שהוא יישב עם מחשבו הנייד בבית-קפה שבו פועל אינטרנט אלחוטי חינם, ואז כל המאמץ המשפטי ללכוד אותו היה לחינם.

כדאי גם לנושאי הלפיד להפנים כי האינטרנט איננו בבחינת העולם הישן באמצעים אחרים, אלא עולם חדש לגמרי.

מתן פטור לספקיות האינטרנט מחשיפת פרטיו של גולש הכותב דברי-בלע מהווה כמובן אישור עקיף לפרסום דברי-הבלע הללו בלא עונש או חיוב כספי, ויש בו מן הסתם כרסום בהגנה לשמו הטוב של אדם המעניקים דיני לשון הרע. כדאי להתרגל לכך. בעידן של דיבור פתוח, בלתי מנוטר על-ידי כלי התקשורת המסורתיים, כשכל אחד יכול לומר את כל אשר על לבו בלא קושי - יעלה באופן טבעי גם היקף הדיבור הפוגעני.

אלא שדיבור זה נבלע בקולות ההמון - בטוקבקים שלפני ואחריו, באלה שבדף הבא או באתר המקביל. עורכי דין המתמחים בלשון הרע נוהגים חדשות לבקרים לשגר מכתבי איום למערכות העיתונים, ובהם דרישה לפרסום "בוקסת התנצלות", או לפחות הבהרה או תיקון; באינטרנט אפשר פשוט להגיב על הטוקבק הפוגעני בטוקבק נוסף, פוגעני באותה מידה.

השאלה האם בעולם כזה יתרבו דיבורי הרפש על חשבון הלשון הנקייה היא שאלה של חינוך, לא של משפט.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988