הדוד הנייד של ילדיי בני ה-3

המחשב שלי הוא כבר חלק מהמשפחה. לא פלא שילדיי דאגו כשהחל לגלות סימני גסיסה

שני מחשבים יש לי בבית: שולחני ונייד. השולחני חדש יחסית, כמה חודשים. הנייד קצת עתיק, כמה שנים. השולחני ממוקם בחדר העבודה ומשמש לעבודה. הנייח ממוקם בסלון ומשמש לבילויים, בעיקר של הילדים, שזה אומר בעיקר פלייליסטים ב-YouTube.

שניהם בניי, אבל במיוחד אני אוהב איך שהנייד נראה, והוא נראה בדיוק כמו מחשב ששני ילדים בני 3 משתמשים בו: כמה מהמקשים חסרים, ובין אלה שעדיין קיימים נמצאים פירורים של אלוהים יודע מה; כונן התקליטורים לא עובד אחרי שניסו לנגן בו פתיתי קורנפלקס, ומהמסך אפשר לגרד בלי קושי רבע פרוסה של עוגת שוקולד. אני לא זוכר בדיוק בן כמה הוא, אבל אין ספק שהוא יותר מבוגר מהם. מבחינתם הוא חלק מהמשפחה, הם אוהבים אותו כאילו היה הדוד שלהם.

באחד מימי החג ישבתי במרפסת מכוסה בערימה של עיתונים כשהם קראו לי פתאום: "אבא, בוא", הם אמרו ודאגה אמיתית בקולם, "המחשב לא מרגיש טוב". "בטח שהוא לא מרגיש טוב", עניתי, "כל אחד היה נהיה חולה אחרי 100 פעמים ברצף של 'חתולים בצמרת'". "אבל הוא בוכה", אמר הילד. חילצתי את עצמי מתחתית ערימת העצים המתים וסרתי לסלון.

ואכן, המחשב בכה. בכה כמו שמחשבים בוכים, במספר לא קטן של הודעות שגיאה והתראות על רוגלות, וירוסים, סוסים טרויאנים ושלל מזיקים, כמו גם תחנונים בנוגע לכמות משאבים מועטה ובעיות זיכרון מהפינה השמאלית התחתונה של המסך. יצוין כי המחשב, כמו אחיו השולחני, מצויד בתוכנות אנטי-וירוס מעודכנות ומתוחזק לא רע.

הפשלתי שרוולים וניגשתי לעבודה. חשבתי לעשות את מה שאבות אבותיי היו עושים מימים ימימה, לכבות ולהדליק, אבל המסכן סירב להיכבות. אז עדכנתי, סרקתי, איחיתי, ניקיתי, מחקתי, התקנתי מחדש, לחצתי מאות פעמים על "אשר" ואלפי פעמים על "בטל".

בסוף הצלחתי לכבות את המחשב. הצלחתי גם להדליק אותו מחדש, אבל המסכן לא חזר לעצמו. נדמה היה שהוא נכנע. הודעות הכניעה רק המשיכו להגיע בקצב מתגבר, מכריעות את מה שנותר ממנו. זה היה מחזה עצוב.

"מה זה לפרמק?"

וכל אותו הזמן הילדים יושבים לידי מודאגים. "מה יש לו", שאלו. "אולי הוא פשוט זקן מדי", אמרתי, "אולי צריך לפרמט אותו". "מה זה לפרמק", שאלו. "לפרמט", אמרתי, "זה להתחיל הכול מחדש, עם ויתור בדרך על החומרים הישנים. 327 שאלות הבהרה אחר-כך, נדמה לי שהצלחתי להעביר את הנקודה. למרות שביני לבין עצמי אני יודע שהגיע הזמן לקנות מחשב חדש. למעשה, כל הבלגן התחיל יום אחרי שהתחלנו להתעניין ברכישה כזו. כנראה שהזקן שם לב והתחיל לעשות הצגות.

ואז בא גם המחשב השולחני לעשות בעיות. להבדיל מאחיו הבוגר והנייד, בחר השולחני להתמקד בבעיות חומרה. הוא מתחמם, נתקע, נכבה בפתאומיות, דברים מהסוג הזה. ניסיתי לעשות את זה לבד. כמו בשיר הידוע אני מכיר כבר את הטכניקה: ניגשתי, מיששתי, ביקשתי, 'תחננתי - אבל המכונה אמרה לי לא. פתחתי את קרביה, אבל דבר לא עזר. את הטור הזה אני כותב בין קריסה לתקיעה ועם הרבה תקווה.

אין ברירה. צריך להזמין טכנאי מחשבים שיעשה את הקסמים שלו. זה אולי הזמן לגלות סוד קטן: אני פוחד מטכנאי מחשבים. מקצוענים ונחמדים ככל שיהיו, קשה לי התחושה של לראות אותם מחטטים בקרביים של הזיכרונות שלי, שלא לדבר על האימה הנלווית לכל מעשה פרמוט. תמיד יש משהו שהולך לאיבוד.

עוד מעט הוא יגיע עם כלי העבודה שלו. לו זה היה תלוי בי, הייתי מעדיף לעבור את התהליך בהרדמה מלאה, כמו ניתוח. יודעים מה, הייתי מתפשר גם על אלחוש מקומי או שאיפה מבלון של גז צחוק כמו אצל רופא שיניים. אבל אין ברירה, אני צריך להישאר ער. מישהו הרי צריך להכין לטכנאי קפה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988