"יש לנו את זה"

היא נולדה עם כפית פליז בפה, ופיתחה נטייה להשטיח את מי שלא עמד בסטנדרטים שלה

פורסם בגיליון אוקטובר של "ליידי גלובס"

"זה האוטו שלך?", היא הסתכלה עליי מבעד לשמשת המכונית הפתוחה.

"כן", חייכתי אליה חיוך מזיע מהסיטרואן ויזה 83', קופסת פח נטולת מזגן, באמצע אוגוסט. "קניתי אותו בעצמי", ניסיתי לצבור נקודות זכות. "אה", הפטירה וסובבה אליי את הגב.

זאת היתה הפעם השלישית שהחלפתי מילה עם "יש לנו את זה", אז בת 30, נשואה לעורך דין צעיר, דור שני למשרד מפואר. אישה שחורת שיער, עם פה כעוס רוב הזמן, שהיתה עסוקה בצבירת מוניטין של בעלת טעם מעודן בכל תחום. זה היה לפני שפתחה את חנות הריהוט שפשטה את הרגל. גם לפני שהתגרשה והתחתנה שוב. עם עורך דין.

אני, לעומת זאת, כפרית בעלת טעם גס, נלחמתי על כל שקל כדי לממן לימודים, דירה שכורה, וכן, גם את האוטו הראשון שקניתי, ושהייתי גאה בו כאילו היה בני הבכור.

"יש לנו את זה" נולדה עם כפית פליז בפה, בזכות עסק משפחתי משגשג שברבות הימים ירד מגדולתו, אבל הותיר את משפחתה נלחמת על רמת החיים שהורגלה אליה, במחיר של מינוס כבד בבנק.

"יש לנו את זה", כינוי שהדביק לה בעלי, על שום המשפט שהיה שגור בפיה בכל פעם שראתה משהו משובח ויקר. "אה", היתה אומרת באדישות, "יש לנו את זה. כבר מזמן".

אז היו לה תכשיטים של ללאוניס, ודירה מעוצבת בצפון הטוב של תל-אביב, ופיליפינית שרצה אחרי הילדים, מטפלת ועוזרת-בית שניקתה את הפנטהאוז, ובעל עשיר. או לפחות בן לאבא עשיר, שיכול היה לסדר לה את כל הפנטזיות, ונטייה להנמיך ולהשטיח את כל מי שלא עמד בסטנדרטים שלה. אני, למשל.

באחד הסתווים טסנו יחד ללונדון. "יש לנו את זה", בעלה, בעלי ואני. ברגע שהנחנו את המזוודות בבית-המלון בבונד סטריט, נתקפה "יש לנו" רוח קרב ונדנדה לבעלה שהיא רוצה לצאת לשופינג, ואין מספיק ימים, כדאי להזדרז. אחרי קפה בגשם הלונדוני הצטרפנו לפשיטה הגדולה של הגברת הראשונה.

היא הסתערה על הבוטיק של פראדה, כאילו מישהו פיזר שם זהב על הרצפה. בעלה נגרר אחריה בכרטיס אשראי שלוף ובהבעה חסרת סבלנות, ואילו אנחנו ישבנו בבושת-פנים על הספסל חסר המשענת שעליו מודדים את הנעליים.

בחצי השעה שבזבזנו שם כשהיא פירקה את המדפים, הסתובבתי קצת. סחורה יפה, חשבתי, אבל אלוהים, איזה מחירים? פחדתי לגעת כדי לא לשבור. ידוע שמי ששובר משלם. גם נעליים. לא רציתי למכור בשביל זוג סנדלי זהב, יפים אמנם, את הכליה של בעלי.

בזווית העין ראיתי את בעלה של "יש לנו את זה" אדום מעצבים. "מה את רוצה?", צעק עליה. "כבר קנית שני זוגות, אז גם את זה? הזוג הזה לא יפה בכלל".

"אבל אין לי את אלה", התבכיינה.

"תשאלי את ליאת אם זה יפה", פנה אליי.

עוד לפני שהספקתי לענות, היא הפטירה: "מה ליאת מבינה בכלל?".

הטור פורסם במגזין ליידי גלובס שראה אור השבוע ויצא נגד תרבות ה"מדהים"

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988