פרצופה המכוער של מפלגת העבודה

אהוד ברק וחבריו עדיין מאמינים שמדינת ישראל ואדמותיה רשומות על שמם בטאבו

בסוף השבוע שעבר קיבלנו עוד עדות חותכת לפשיטת-הרגל הערכית, המוסרית וכמובן גם הפיננסית של מפלגת העבודה. עוד הוכחה לכך שהמפלגה איבדה כל קשר עם המציאות, עוד הוכחה לכך שהמפלגה, על מוסדותיה ועל נכסיה, ממשיכה להאמין שמדינת ישראל רשומה על שמה בטאבו. עוד הוכחה לכך שמפלגת העבודה ממשיכה את המסורת הקלוקלת של מפא"י, הכוללת סידורי עבודה, חלוקת ג'ובים, רדיפת כיסאות, הטבות למקורבים, כיבודים ומנעמים לכל אלה שחפצים ביקרם. בקיצור, של עסקונה שלוקחת את החוק לידיה, באין מפריע, הרחק מהעין הציבורית, כדי לשרת חבורה של אנשים מורמת מהעם.

את ההוכחה לכך קיבלנו לאחר שקראנו את תחקיר "ידיעות אחרונות" על קרן ברל כצנלסון, לכאורה בשליטת מפלגת העבודה (אמיר שואן, מוסף "7 ימים"). בתמצית, מדובר בקרן עתירת נכסים ועתירת מזומן בקופתה (כמה עשרות מיליוני שקלים), שאמורה לתפקד כחברה לתועלת הציבור בלבד וללא כל מטרת רווח.

הקרן הוקמה בשנת 1947 במטרה לייסד בית מדרש על שמו של ברל כצנלסון, מהוגי הדעות המרכזיים של מפלגת העבודה. במהלך השנים התרחבה פעילות הקרן גם לתחומי חינוך ומחקר נוספים, צברה נכסים רבים ואף מכרה לאחרונה את השטח שעליה יושבת מכללת בית ברל למכללה עצמה.

מפלגת העבודה ראתה כי טוב והחליטה לרתום את הקרן לצרותיה הפיננסיות ולבורות הכספיים שנוצרו במאזניה. המפלגה החליטה שהקרן תערוב להלוואה בהיקף של 10 מיליון שקל שנטלה מבנק הפועלים. רשם ההקדשות, האחראי מבחינת המדינה על גופים הציבוריים דוגמת הקרן, החליט לעמוד על רגליו האחוריות והעניין התגלגל לפתחו של בית המשפט.

המחוזי אישר את הערבות, אלא שבית המשפט העליון הפך בערעור את החלטת המחוזי. בהחלטתו, שניתנה רק לפני כחודש, מותח השופט אליקים רובינשטיין ביקורת חריפה על מפלגת העבודה: "יש לומר דברים כהווייתם", כתב רובינשטיין בפסק הדין, "כל תכליתה של העסקה הייתה מתן סיוע למפלגת העבודה, משזו נקלעה למצוקה... זאת ולא אחרת... יש להניח כי ככל שהיה המדובר בעסקה עם גורם זר הייתה נערכת בדיקה האם תזרים המזומנים של אותו גורם יאפשר השבה של 10 מיליון שקל... במקרים שבהם מדובר בעסקה עם בעל עניין, 'חשודה' העסקה מלכתחילה..."

רובינשטיין אומר למעשה בפסק דינו שמפלגת העבודה ניסתה לבצע עסקת בעלי עניין בלי האישורים הדרושים, עסקה שמנוגדת למטרות הקרן, כפי שהוגדרו על-פי חוק החברות ועל-פי תקנות הקרן. הקרן הרי נועדה לתועלת הציבור ולא לתועלת מפלגת העבודה.

אבל יש אנשים שחושבים אחרת לגמרי מרובינשטיין לגבי התועלת שאמורה המפלגה הענייה להפיק מהקרן העשירה. החלטנו לרכז את הרשימה של האנשים שממשיכים לחשוב שהקרן ומדינת ישראל רשומות על שמם בטאבו והם יכולים לעשות בה ככל העולה על רוחם.

אהוד ברק / צילום: אפי שריר
 אהוד ברק / צילום: אפי שריר

אהוד ברק

יו"ר מפלגת העבודה שהחליט השנה "לעשות סדר" בקרן ופיטר את רוב חברי הדירקטוריון שלה. ברק ומקורביו האשימו את חברי הדירקטוריון במימון פעילות של גופים ואירועים שונים בניגוד למנדט שניתן לה. בין היתר יצא קצפו על תרומת 200 אלף שקל שהעניקה הקרן לוועידת הנשיא של שמעון פרס. הדירקטורים המודחים האשימו מצדם את ברק בניסיון להשתלט על הנדל"ן של הקרן.

זה די משעשע, הלוא כן? לנו זה נראה קרב בין אלו שמתקשים להתנתק מהעטינים לבין אלו שמבקשים להתחבר אליהם, כמובן, בפוזה הערכית של "פיקוח" ו"עשיית סדר". ברק ניצח ונחשו את מי הוא חיבר לעטינים? סורו לשם הבא...

ויצמן שירי / צילום: תמר מצפי
 ויצמן שירי / צילום: תמר מצפי

ויצמן שירי

מנכ"ל מפלגת העבודה - שמסיים את תפקידו השבוע - ואחד האנשים הבודדים שיוצאים להגנתו של ברק. לשירי יש סיבה טובה מאוד לפרגן לבוס, לקפוץ בכל עת על כל מדיה ולזרוק כמה מילים טובות על ברק, כשזה נקלע למצוקה פוליטית. הבוס הרי מינה אותו השנה ליו"ר קרן ברל כצנלסון והפך אותו באחת לאחד האנשים ששווה מאוד להרים אליהם טלפונים, לחזר אחריהם, לשמור על יחסים טובים איתם. כאן מלגה, שם ג'סטה, פה ושם איזה מערוף. ככה זה כשאתה יושב על תאגיד שחולש על נכסים, כספים וג'ובים.

לשירי יש לא מעט כובעים שמסתובבים על ראשו: הכובע של מפלגת העבודה, הכובע של הקרן והכובע של איש העסקים הפרטי. למרבה הצער הוא לא איש עסקים מוצלח במיוחד, לפחות לעת עתה.

שירי הוא הבעלים והמנכ"ל של חברת הנדל"ן הציבורית "תשואה 10", שבימי 2007 העליזים גייסה מהציבור כ-90 מיליון שקל באיגרות חוב. את מרבית הכסף השקיעה החברה בקרקעות ברומניה ופנטזה על פרויקטי מסחר ומגורים גרנדיוזיים, על שדות מיותמים. הסוף ידוע: כמו יזמים אחרים שלקחו מאות מיליונים מהציבור והשתעשעו בחלומות נדל"ן, הכסף הלך בינתיים לבלי שוב.

תשואות האג"ח נסחרות בתשואות אסטרונומיות (כ-170%), החברה ושירי מנסים לגבש הסדר חוב, המניות נפלו בעשרות אחוזים (90%) לשווי מגוחך בספרה בודדת של מיליוני שקלים וגרוע מכול: שירי ו"תשואה 10" מתמודדים עם חקירה מעיקה של רשות ני"ע.

אבל אל תטרידו את שירי בזוטות וב"תשואה 10". אל תטרידו אותו בשאלות כבדות משקל על כפל התפקידים בסקטור הפרטי והציבורי. כי את התשואה הכי טובה הוא מקבל כיו"ר קרן ברל כצנלסון. שבה הוא המלך.

בלי כאבי ראש של משקיעים מוסדיים, רשות ני"ע והבורסה לני"ע. בקרן הוא ומפלגת העבודה הם המשקיעים, הם הרשות והם הבורסה. הם הכול והכי חשוב - הם הרחק מהציבור ולכן אפשר לנסות לבצע עסקאות בעלי עניין בחופשיות.

בלי דו"חות, בלי בקרה, בלי שקיפות ועם נכסים ששווים הרבה מאוד כסף, בתקווה שאיזשהו פקיד במשרד המשפטים לא יפריע. אין פלא ששירי אינו זקוק לקריאה לעזרה כשברק מסתבך שוב ושוב. שירי יהיה שם תמיד בשביל לשיר שירי הלל לבוס.

רם כספי
 רם כספי

עו"ד רם כספי

יועץ העל במשק, הוא גם יועץ העל של ברק ומפלגת העבודה והוא זה שייצג את המפלגה בערעור בבית המשפט העליון. שימו לב מה כספי אמר ל"ידיעות אחרונות": "לא יעלה שקרן שהוקמה על-ידי האבות המייסדים תשב על הר של נכסים, והמפלגה תהיה בחובות והיא לא תסייע לה. כשיש בן עשיר, לעתים ההורים מבקשים ממנו מזונות".

דימוי נהדר, כספי, אבל פשוט מנותק מכל היגיון או מציאות, ואנו מתפלאים על כספי, עורך דין חריף ובקיא מאוד ברזי הפוליטיקה והעסקים, שהוא בכלל מעלה על דעתו שקרן ברל כצנלסון היא הבן העשיר שצריך לספק מזונות להוריו העניים ממפלגת העבודה.

והנה ההסבר, מר כספי: נכסיה המרכזיים של הקרן כוללים בעיקר שטחים עצומים, יותר מ-1,000 דונם, צפונית לכפר-סבא. איך הגיעו שטחים כאלו עצומים לחזקת הקרן?

השבוע הפנינו מספר שאלות לדובר מפלגת העבודה בנושא:

כיצד הגיעה קרן ברל כצנלסון, שאלנו, לאחזקה של יותר מ-1,000 דונם באזור השרון, סמוך לכפר-סבא, השווים מאות מיליוני שקלים לפחות?

האם הקרן רכשה את השטחים במשך השנים מגורמים אחרים? אם התשובה לכך חיובית, אנא המציאו לנו מסמכים המעידים על כך.

אם התשובה לכך שלילית, האם זו עדות לכך שהקרן קיבלה את השטחים העצומים במתנה מהמדינה?

הנה תשובתו של דובר מפלגת העבודה:

"מפא"י רכשה יחד עם קק"ל את עיקר השטח שעליו עומד היום בית ברל עוד טרם הקמת המדינה, בשנות ה-40.

"מזכירות מפא"י חיפשה להקים בית מדרש חינוכי שיישא את שמו של ברל כצנלסון ויחנך לאור ערכי תנועת העבודה.

"קרן כצנלסון חכרה מקק"ל את השטח להקמת בית ברל כמוסד חינוכי ושולמה לשם כך תמורה מלאה.

"השטח לא ניתן במתנה מאיש והיה בשליטת מפא"י עוד לפני הקמת המדינה, כך שבוודאי לא התקבל במתנה על-ידה.

"שמאי חיצוני העריך את שווי השטח ב-130 מיליון שקל ולא בלפחות מאות מיליוני שקלים כפי שטענתם".

לטעמנו תגובת דובר מפלגת העבודה מדהימה בתמימותה. השטחים העצומים, בפועל, הם לא של מפא"י או מפלגת העבודה, הם של מדינת ישראל. הם שלנו, לא של ברק, לא של ויצמן שירי ולא של אף אחד אחר ממפלגת העבודה.

התגובות נראות אחרת בבירור שביצענו באמצעות משה ליכטמן, התחקירן של "גלובס". בית ברל חוכרת מקק"ל באמצעות חוזה חכירה ארוך טווח 1,400 דונם, מתוכם 360 דונם בייעוד ציבורי ל"מוסד חינוכי" והיתרה, כ-1,100 דונם, קרקע בייעוד חקלאי. לגבי קרקעות אלה דרושה הסכמת המינהל לכל טרנסקציה. לבית ברל אמנם יש שטח פרטי של כמה עשרות דונם שאותו הם יכולים למכור ככל העולה על רוחם, אבל מרבית השטח הוא למעשה "על תנאי".

אלא שהקרן הגמישה לאורך השנים את התנאים והשטחים לא מנוצלים רק לפעילות חינוכית או חקלאית. היא משכירה, למשל, וילות שהוקמו בעיקר למקורבים תמורת פרוטות, לא בדיוק פעילות "ערכית" או "חינוכית" או "חקלאית" למופת.

ולגבי הערכות השווי: ייתכן שדובר מפלגת העבודה מדבר על שווי הסטטוס הקיים, אלא שאנחנו מדברים על שווי בהנחה של ייעוד למגורים. ובכן, ביישוב צופית, הסמוך למתחם העצום של הקרן, מוכרים משקי עזר בני 2 דונם (מגרש ובית ישן) בכ-3 מיליון שקל. עשו נא את המכפלות ותגיעו למסקנה המתבקשת: מדובר בפוטנציאל ששווה מיליארד שקל לפחות. ברק ושירי מבינים את זה. המינהל גם צריך להבין שהקרקעות שייכות למדינת ישראל ולדרוש את החזרתן לחיקה החמים.

יש לא מעט אנשים עניים בישראל, מר כספי, שזקוקים למזונות. אנו בטוחים שזו תהיה תרומתה הנאצלה של הקרן, על-פי הרוח הערכית של מייסדיה, אם תעביר מרצונה את הנכסים לבעלים האמיתיים שלהם.

קולט אביטל

ח"כית לשעבר של מפלגת העבודה, שכשלה בפריימריז בבחירות האחרונות ולא נכנסה לכנסת. אל דאגה, יש תחליף: אביטל קיבלה את תפקיד מנכ"לית הפעילות הרעיונית בקרן בשכר שעלותו לקרן מסתכמת ב-20 אלף שקל בחודש. מתברר שאביטל מגיעה למשרדי הקרן מדי יום עם הכלב שלה "פאשה", ועל-פי "ידיעות אחרונות" הקרן אף מימנה לו שטיח ועובד של הקרן אף מבלה איתו שעות רבות.

אביטל אמרה בתגובה לעיתון ש"העובד לא מטפל בכלב. הכלב רץ חופשי בשדות. היו פעמיים שהכלב אבד, אז אני והעובד הסתובבנו וקראנו 'פאשה, פאשה'... לא ביקשתי שיפוצים גרנדיוזיים. השתמשתי באותו הריהוט, אבל שאלתי אם אפשר לרכוש שטיח. וכן, רכשנו שטיח".

ליבנו יוצא לאביטל, אנחנו באמת מזדהים איתה מעומק הלב וחשים את כאבה, אותה תחושת כאב יומית בשעה שאנחנו נוטשים את הכלב של משפחת ציפורי בביתנו, בגפו, לכמה שעות עד שהילדות יחזרו מלימודיהן. למרבה הצער, איננו יכולים להביא אותו למערכת "גלובס" בראשון-לציון, כפי שאביטל מביאה את "פאשה" שלה לעבודתה.

הו פאשה, פאשה, אנחנו מהרהרים בינינו לבין עצמנו. הבט בשטחים העצומים שאתה דוהר בהם להנאתך במתחם העצום של קרן ברל כצנלסון. פאשה היקר, אתה מביט עכשיו בפרצופה המכוער של מפלגת העבודה.

eli@globes.co.il

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988