ההצגה של דל לאנליסטים

המידע שהסתירה, העזרה שקיבלה, התחזיות שהגשימה והקנס האבסורדי שהפילו עליה

בדו"חות האחרונים של ענקית המחשוב דל מחשבים יש הוצאה של 100 מיליון דולר בגין הסדר משפטי. מבחינת השוק, מדובר בהוצאה חד פעמית ולכן אף אחד לא סופר אותה, אבל מאחורי ההסדר המשפטי הזה מתחבאים סודות ושקרים.

דל החביאה מהמשקיעים שלה במשך שנים רבות מידע קריטי להבנת הדו"חות: היא לא סיפרה על תשלומים שהיא מקבלת מהספקית הגדולה אינטל כתנאי שלא תרכוש מוצרים ממתחרתה AMD ; היא לא גילתה שהתשלומים האלו הלכו וגדלו במשך 14 רבעונים עד שהפכו לחלקו העיקרי של הרווח המדווח; היא לא גילתה שאלמלא התשלומים הללו היא לא הייתה עומדת בציפיות האנליסטים.

המקרה הזה מבטא את הבעיה הגדולה של וול-סטריט: חברות שיעשו כמעט הכל כדי לעמוד בציפיות השוק; הנהלות שימתחו את הגבולות, יחביאו מידע, יעוותו נתונים, יעגלו פינות ואפילו ישקרו, כדי שהאנליסטים יהיו מרוצים.

במקרה של דל זה נגמר בהצגה מחדש של הדו"חות ובכופר של 100 מיליון דולר - לא ביג דיל, לא קנס שירתיע חברות אחרות מלעשות מעשים דומים, לא עונש שמבטיח שממש עכשיו אין עוד חברות דומות לדל שמחביאות נתונים ומספקות לאנליסטים ולמשקיעים מידע שגוי עטוף בהסברים מניפולטיביים.

המקרה של דל מתחיל איפשהו ב-2002 ונגמר ב-2007. דל, המשתמשת במעבדים של אינטל, מצליחה לקבל מהאחרונה תשלום בתמורה להבטחתה כי לא תרכוש מעבדים מהמתחרה שלה שהשיקה מעבדים חדשים. התשלום הרבעוני עמד ברבעונים הראשונים על כ-60 מיליון דולר, שיקף הנחה של כ-6% על הרכישות מאינטל והיה אחראי לכ-10% מהרווח התפעולי. אך בהמשך, גדל התשלום מאינטל עד ל-720 מיליון דולר לרבעון (בשנת 2007), שביטא הנחה על הרכישות מאינטל של כ-14% והיווה כ-75% מהרווח התפעולי ברבעון.

למספרים הגדולים הללו לא ניתן גילוי - לא בדו"חות הכספיים, לא בביאורים לדו"חות ולא בשיחות הוועידה שקיימה החברה עם האנליסטים והמשקיעים. ולא רק שלא ניתן גילוי, אלא שבהסברים לתוצאות הכספיות על פני השנים, שהציגו שיפור ברווחיות התפעולית, ייחסה זאת הנהלת החברה לירידה ולחיסכון בעלויות השוטפות לצד ירידה בעלויות המרכיבים בייצור.

חיו בסוג של בועה

לכאורה, אפשר לטעון שהחברה מסרה מידע נכון למשקיעים - הרי התשלומים מאינטל הם סוג של ירידה בעלויות המרכיבים. אבל על רקע גובהם של הסכומים האלה יש כאן כמובן גילוי חסר והסתרה מכוונת של מידע. זה לא מספיק שהמדידה של המספרים בדו"חות עצמם תהיה נכונה, צריך גם לתת לה גילוי מתאים. המקום הטריוויאלי למידע שכזה הוא הביאורים לדו"חות הכספיים, אך גם שם אין גילוי. וכך גם, כאמור, בשיחות הוועידה שלאחר פרסום התוצאות הכספיות.

המשמעות בדיעבד היא, שבמשך ארבע שנים בקירוב בעלי המניות של דל חיו בסוג של בועה. הם הסתמכו על דו"חות עם מספרים מסוימים שהיו נכונים, אבל חסרי משמעות. עלות המכר שמורכבת מעלות רכישת המעבדים וכוללת גם את ההפחתה בגין ההנחות/תשלומים של אינטל לדל, הייתה נכונה. זו הרי הדרך החשבונאית להציג אותה - רכישות חומרים בניכוי ההנחות. אבל ברגע שלא מגלים שמדובר בהנחות, ברגע שלא מגלים שמדובר בסוג של הסכם בלעדיות ולא חושפים את ההיקפים הגדולים, אין משמעות לניתוח הדו"חות. קורא הדו"חות לא יכול להעריך את הסיכונים של החברה ואת התלות הגדולה באינטל, שאילו הייתה נודעת לשוק עלולה הייתה לפגוע במחיר המניה.

מעבר לכך, ההצגה של עלות המכר ככל הנראה נעשתה בדרך הנכונה, אם כי על פי התקינה החשבונאית יש מצבים שבהם יש לנתק את הרכישות השוטפות מהספק מהתקבולים ממנו, ולהציג אותם בנפרד. זה קורה כשאין קשר בין הרכישות מהספק לתשלומים של הספק. במקרה הזה כנראה שיש קשר, אם כי זאת לא סוגיה טריוויאלית - אינטל בכל מקרה הייתה משלמת משהו לדל כדי שזו לא תרכוש מ-AMD, ללא תלות ברכישות השוטפות של דל. אבל נניח לעניין זה, ונקבל את ההנחה שהכל מתבטא בעלות המכר.

המשקיעים שרומו משלמים גם קנס

על כל פנים, לצד עניין התשלומים מאינטל, התגלו בחברה סוגיות חשבונאיות בעייתיות נוספות שהצריכו הצגה מחדש של הדו"חות. כך, למשל, התגלה בבדיקת רשות ניירות ערך האמריקנית (SEC) שהחברה יצרה לה רזרבות של רווחים, על רקע סגירה של מפעלים ורישום הוצאות גדולות מדי בגין רה-ארגון. ברגע שהחברה רשמה הוצאות גבוהות ממה שצריך בתקופה מסוימת (אשר לא נלקחות בחשבון האנליסטים, שכן מדובר בהוצאות רה-ארגון שנתפסות כחד פעמיות), אזי בתקופות באות היא יכולה לרשום בספרים הוצאות נמוכות מדי ממה שצריך, כלומר להשתמש ברזרבה שנוצרה בתקופה קודמת. מקרים אלה יוצרים עיוותים במספרים בדו"חות הכספיים, וכאן החברה תיקנה את דו"חותיה.

הממצאים של חקירת ה-SEC היו רבים ומשמעותיים, אך עניין התקבולים מאינטל היה המשמעותי שבהם. הסכומים מאינטל הלכו ותפחו עד שדל החלה לרכוש מעבדים מ-AMD. אז, לפתע, התכווצו התשלומים מאינטל, ולראשונה אחרי שנים פספסה החברה את תחזיות האנליסטים והנמיכה ציפיות להמשך. וגם אז לא חשפה דל את הסיבות האמיתיות.

בסופו של דבר, היא שילמה, כאמור, 100 מיליון דולר כופר לרשות ני"ע כפיצוי וללא הרשעה. בנוסף, שילם מייקל דל, המייסד והיו"ר, 4 מיליון דולר, ובכירים נוספים בחברה נאלצו לשלם קנס של 3 מיליון דולר.

האם קנס של 100 מיליון דולר הולם את נסיבות המקרה? אולי, אבל למה שבעלי המניות ישתתפו בו? זה אבסורד שמי שנפגעו במשך שנים רבות מהדיווח החסר של החברה, ושילמו מחיר במקביל לחקירות ה-SEC (בדמות מניה מידרדרת), הם אלו שבעצם מממנים ומשתתפים עכשיו בקנס.

הכותב הוא מרצה לחשבונאות וניתוח דו"חות כספיים

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988