את מי משרת עופר עיני

מנהיג עובדים לא יכול להסתחבק עם המעסיקים ולהוציא את כלי השביתה מכלל פעולה

צרפת בוערת. הרפורמה של סרקוזי בתחום הפנסיה הוציאה השבוע מיליוני אנשים להפגנות. הכוונה של נשיא צרפת להעלות את גיל הפרישה המינימלי לפנסיה מ-60 ל-62 הוציאה את האיגודים המקצועיים לרחובות, תוך שהם מאיימים להביא מדינה שלמה לכדי עצירה מוחלטת.

שביתות בבתי הזיקוק, שביתת עובדי הרכבות ונסיעה איטית של משאיות בכבישים ראשיים שיבשה את התנועה ואת אספקת הדלק, וסרקוזי נאלץ בינתיים לגרור רגליים ולדחות את ההצבעה על הרפורמות בסנאט הצרפתי.

לכאורה, הסערה הצרפתית זרה לישראלים ומשני טעמים: האחד, בעקבות הרפורמות הכואבות של בנימין נתניהו ב-2003, הועלה גיל הפרישה של גברים ל-67 ושל נשים ל-64 (השינוי ייכנס לתוקפו בקרוב).

לכאורה, מחאות על העלאת גיל הפרישה מ-60 ל-62 נראות לנו מפונקות ולא ריאליות לשוק עבודה דינמי ונורמלי. הטעם השני הוא ששיבושים ושביתות, למרבה הפלא, זרים למדי לישראלים בשנים האחרונות.

עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, הוא חסיד של הסכמות בלי שביתות ואמן הטיפול בכפפות של משי הן בעובדים והן במעסיקים. האם זה נכון, האם זה מתאים, האם זה ראוי שיו"ר הסתדרות מתנהל כמנהיג פוליטי יותר מאשר כמנהיג של עובדים? ודאי שלא.

הזכות לשבות והזכות למחות הן מהזכויות הבסיסיות בדמוקרטיה. אם יש קבוצה של עובדים שחשה מקופחת, שחשה שזכויותיה נשללות ממנה, שמרגישה שהמדינה מתעלמת ממנה, אדרבה - שתשבית קווי ייצור, שתשבש את העבודה ותצא לרחובות כדי להשמיע את טיעוניה בלהט חדור אמונה, הכול על פי החוק כמובן.

העובדה שיו"ר ההסתדרות, האיש שאמור לייצג את העובדים, הוציא את כלי השביתה מכלל פעולה היא סימן רע לדמוקרטיה. גם העובדה שעופר עיני התנדב השבוע לצילום משותף ומלא חיוכים עם מנהלי אי.די.בי בדיון על עתידם של העובדים במכתשים-אגן היא סימן רע למנהיגותו כמייצג עובדים.

מנהיג עובדים אמיתי לא יכול להתחכך, להסתחבק ולהתמנגל עם המעסיקים הגדולים. עופר עיני לא יכול בשום פנים ואופן ובשום דרך וצורה להיות שותף לחזון של חיים גבריאלי, מנכ"ל אי.די.בי, ארז ויגודמן, מנכ"ל מכתשים אגן, ועמי אראל, נשיא דסק"ש. לפי ההתנהלות של עיני, החזון של העובדים והמעסיקים רק מתמזג והולך עם השנים - מיזוג שהעובדים, במיוחד הלא-מאורגנים, אינם יכולים לחיות איתו.

ההתבטלות היחסית של ההסתדרות מול הממשלה ומול המעסיקים החלה עוד מתקופתו של עמיר פרץ ועם הרפורמות הכואבות של נתניהו ב-2003. אנשים לא יצאו לרחובות, אנשים לא שרפו צמיגים, הקצבאות נחתכו באכזריות, גיל הפרישה הועלה, מחאה צרפתית לא היתה. האיגודים המקצועיים בצרפת בסך הכול צודקים: העלאת גיל פרישה באופן חד-צדדי היא שרירותית ופשטנית, היא לא יכולה להיעשות בכפייה וללא מו"מ כלשהו.

פנסיה פרוגרסיווית

מדוע בכלל לקבוע גיל פרישה אחד ויחיד? האם מוצדק לקבוע גיל פרישה זהה לעובדי ייצור ולעובדי צווארון לבן? ודאי שלא. ראוי היה לקבוע דיפרנציאציה של גיל הפרישה לעובדים שונים.

האם מישהו חושב שעובדי כפיים, שסוחטים מעצמם מאמץ לא פשוט לאורך עשרות שנים, מסוגלים לעבוד מעבר לגיל 55 או מקסימום 60? מובן שאי אפשר לצפות מהאנשים המעונבים שמאכלסים את המשרדים הכלכליים לחשוב בכלל בכיוון הזה, אבל אפשר בהחלט לצפות מההסתדרות לדאוג לעובדים הלא-מאורגנים ונטולי הוועדים. למרבה הצער, זה כנראה לא ממש החזון של עופר עיני.

הפופוליסט, האנליסט והקפיטליסט

נוחי דנקנר, הבעלים של אי.די.בי, בעלת השליטה במכתשים-אגן, נקלע לסיטואציה בלתי-אפשרית. דנקנר, אחד מאנשי העסקים היחידים שפיו ולבו שווים בכל הנוגע לפערים חברתיים, אחד מאנשי העסקים היחידים שתורם חלק ניכר מזמנו הפנוי ומכספו (הן האישי והן באמצעות החברות שבשליטתו) לקהילה, עומד להפסיד בכל מקרה.

בעל הון ומפוטרים אינם דרים בכפיפה אחת, במיוחד לא באווירה האנטי-עסקית שהשתלטה על ישראל.

אפשר לתאר את הסיטואציה שבה נמצא דנקנר באמצעות 3 טיפוסים אופייניים לתפקידיהם. האחד הוא הח"כ הפופוליסט, המייצג את הכנסת הגרועה והפופוליסטית שהיתה פה מעודה - כנסת רודפת כותרות ורייטינג שהפכה לקרקס אחד גדול; הטיפוס השני הוא הסוחר בבורסה או האנליסט, המחזיקים בתיקי הניהול שלהם את מניית מכתשים-אגן ועוקבים מדי יום אחרי התנהגותה בשוק המניות; השלישי הוא הקפיטליסט הגאה, שמאמין בלהט בכוחות השוק החופשי.

הנה מה שכל אחד מהם חושב על פיטורי עובדים במכתשים-אגן ועל העסקה למכירת השליטה לסינים.

הח"כ הפופוליסט: "מה לא ברור כאן? אני צריך להרוג איזה טייקון ולנוח. נודיע מיד על כינוס ועדת הכספים או הכלכלה או כל ועדה אחרת מתאימה שתדון בפיטורים הצפויים במכתשים-אגן, נצחצח את החרבות, התקשורת תתנפל על המציאה ואני אזכה לכותרות מחמיאות ולמאמרים מלוקקים על מלחמתי בטייקונים ועל דאגתי יוצאת הדופן לעובדים.

נוחי דנקנר ופיטורים זה הלחם והחמאה שלי, זה אפילו הדובדבן שבקצפת. גם נוחי דנקנר וגם פיטורים - לא יכולתי לחשוב על פוטנציאל פרסומי טוב יותר. מה אתם אומרים על משפט כמו 'נוחי זורק לכלבים מאות עובדים בלי להניד עפעף', הוא בטוח יתפוס כותרת?"

האנליסט: "טוב, השאלה שלכם טיפשית. ברור שנוחי דנקנר צריך לדאוג לערך של בעלי המניות. כמי שעומד בראש הפירמידה, הוא זה שצריך לייצר ערך למשקיעים מקרב הציבור. אם דנקנר ייסוג מהעסקה עם הסינים או מכתשים-אגן לא תתייעל, המניה תתרסק בעשרות אחוזים! זה אסון! פשוט אסון!!!"

הקפיטליסט הגאה: "זה פסק דינו של השוק החופשי, שמנכש את העשבים השוטים. כן, מכתשים-אגן היא סוג של עשב שוטה, שתפס כמה מחלות. החברה לא השכילה להבין לאן השוק הולך, לא פיתחה מנועי צמיחה חדשים, לא בלעה חברות חדשות ולא נבלעה.

כוחות השוק פסקו את דינה לאחר שהחברה לא הצליחה להציע את המרכולת הטובה ביותר במחיר היעיל ביותר במסגרת התחרות החופשית. גזר הדין: התייעלות ו/או מכירה. פשוט מאוד, תכליתי מאוד, בלי כל הבולשיט הזה מסביב".

מובן שכל הבולשיט מסביב כולל את העובדים, הקורבנות האמיתיים של הקפיטליזם והגלובליזציה חסרת הרחמים. מי שדואג או חושב עליהם הם לא הח"כים ובוודאי לא האנליסטים או הקפיטליסטים הגאים ואפילו לא עופר עיני. מי שצריך לדאוג להם הוא נוחי דנקנר: מכתשים-אגן תיפרד מעובדים, זה בלתי-נמנע, אבל היא צריכה להיפרד מהם בשיא הרגישות, כפי שהבטיח דנקנר, כלומר בפיצויים מוגדלים ופרישה לפנסיה מוקדמת מגיל 55.

מכתשים-אגן, למרות התחרות ולמרות השחיקה ברווחיות, יכולה לעמוד בזה, ולעזאזל הערך לבעלי המניות.

החלב והדבש

איזו חגיגה היתה השבוע למאיר שמיר עם הרווח הענק בתנובה. כל הכבוד לשמיר על העסקה, אבל מה עם המסים? מה עם התרומה לקופת המדינה? ובכן, מבטח שמיר אמורה לשלם 25% מס על רווח הון בתנובה עם אפשרות לקיזוז הפסדים. למה המס כה נמוך? כי יש מס גם על חלוקת רווחים כדיבידנד מהחברה.

אז מה הבעיה שלנו? הבעיה היא שעד שהכסף יגיע לכיסו של מאיר שמיר (בניגוד למשקיעים מקרב הציבור) הוא צפוי לעבור תכנוני מס שימזערו עד למינימום את היקף המס שהוא משלם ב"אישי". זה לא אישי. בהרבה מקרים אנשי עסקים מחזיקים את מניותיהם דרך חברות פרטיות ודיבידנד בין החברות הרי פטור ממס.

ועד שהכסף יגיע לחשבון הבנק הפרטי שלהם, ידאגו מומחי המס שלהם לכך שהוא יהיה כמה שיותר שמן וקופת המדינה כמה שיותר רזה. יש טריקים ותחמונים למכביר, לגיטימיים לחלוטין, באדיבות המדינה. אם רשות המסים תחשוף אי פעם את השומות הפרטיות של אנשי העסקים ואיך הם מנסים למזער מסים, הארץ פה תגעש.

מתי יגעגעו האווזים?

הצצנו השבוע בנתוני מינהל הכנסות המדינה. מסי ההכנסה שמשלמים השכירים הם הגבוהים ביותר בעוגת ההכנסות (בלי להביא בחשבון את המסים העקיפים). הפערים בין מסי הכנסה לשכירים ובין המסים לחברות היו עצומים בשנות המשבר (2003-2004) והלכו והצטמצמו עם השנים, אבל עדיין נותרו גבוהים. והסיפור של צרפת, מכתשים-אגן ומאיר שמיר הוא הסיפור של חלוקת העוגה הכללית על רגל אחת.

המדינה העדיפה לאורך השנים לגמול למחזיקי ההון באמצעות קיצוצי מס ולהתעלם ממה שקורה לשכר וחלוקה הבלתי הוגנת של ההכנסות במשק. היא העדיפה להתעלם מחוסר האיזון בין הון לעבודה והתקשתה לטפל בהשלכות המעוותות של החופש הכלכלי או בתחושה של מעמד הביניים שהוא נשחק והולך. התוצאה היתה שילוב של מסים כבדים על שכירים ושחיקה בשכרם הריאלי לאורך העשור האחרון.

היה כבר מי שאמר, עוד במאה ה-17 ועוד במשטרו של לואי ה-14, ש"אמנות המיסוי היא משוואה שבה ניתן למרוט מקסימום מנוצות האווז במינימום התנגדות מצדו". מתי האווזים-שכירים יתחילו לגעגע? הם אף פעם לא געגעו ולעולם לא יגעגעו, אם תשאלו את עופר עיני.

eli@globes.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988