הפרקליטות לא מוותרת להנגבי

אם ערעור הפרקליטות יתקבל - הקלון העכשווי עוד ייחשב ככתם קל בהשוואה לצפוי לו

בתוך 45 ימים לכל היותר יוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים מסמך שייפתח במילים הללו: "מדינת ישראל נגד צחי הנגבי. הודעת ערעור. ערעור זה מכוון נגד החלטת בית משפט השלום בירושלים לבטל את האישום נגד המשיב, בעילה של 'הגנה מן הצדק', במסגרת הכרעת דינו".

אנשי פרקליטות מחוז ירושלים, נעמה סולטניק וארז פדן, שיהיו חתומים על המסמך - אלא אם יחליטו פרקליט המחוז אלי אברבנאל או פרקליט המדינה משה לדור לצרף את חתימתם ולשוות לו חשיבות יתר - ימשיכו ויסבירו את המצב המשפטי המורכב שנוצר בעניינו של הנגבי, בנוגע לקביעת אחריותו הפלילית בעבירות המרכזיות שבהן הואשם במסגרת פרשת המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה - עבירות של מירמה והפרת אמונים ושוחד בחירות.

3 שופטים ישבו בדינו של הנגבי בבית משפט השלום, וכל אחד מהם גלקסיה לעצמו. באשר לעבירת הפרת האמונים, קבע אב בית הדין, יואל צור, כי יש לזכות את הנגבי מאחר שבעת שביצע את המינויים הפוליטיים המדוברים, הם כלל לא היוו עבירה פלילית - להבדיל מפעולה לא תקינה במישור המינהלי; השופט עודד שחם ביקש להרשיע את הנגבי בעבירה זו.

השופט השלישי בהרכב, אריה רומנוב, הסכים עם עמיתו שחם כי מעשיו של הנגבי היוו עבירה במועד ביצועם, וכי הוכח בראיות כי הוא אשם בביצוע העבירה, אלא שלטענתו יש לקבל את טענת ה"הגנה מן הצדק" של הנגבי ביחס לעבירה זו, בשל העובדה שמדובר בכתב אישום תקדימי בנושא מינויים פוליטיים, ובשל הנורמה ששררה במערכת הפוליטית עד לאותו שלב והיקף תופעת המינויים הפוליטיים.

הקרב המשפטי של חייו

השופט שחם, המחמיר מבין 3 השופטים בהרכב, נותר לגמרי לבדו באשר לעבירה הנוספת שבה הואשם הנגבי - שוחד בחירות. גם כאן הוא קרא להרשיע את הנגבי בעבירה, ואולם חבריו להרכב קבעו כי הנגבי יזוכה מעבירה זו.

התוצאה המצטברת היא שביחס לשתי העבירות הצליח הנגבי לחמוק מאחריות פלילית, ברוב דעות, פעם אחת לאור ביטול האישום בשל הגנה מן הצדק, ופעם שנייה בשל זיכוי.

פרשת המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה - שתחילתה בדו"ח חריף של מבקר המדינה הקודם, אליעזר גולדברג, והמשכה בחקירה פלילית ב-2004, בהדחתו של הנגבי מתפקידים מיניסטריאליים ובהעמדה תקדימית לדין - היתה אחת מגולות הכותרת בכהונתו של היועץ המשפטי לממשלה הקודם, מני מזוז.

מי שהחל את הקדנציה שלו בצורה מגומגמת, בהחלטות סדרתיות לסגור את תיקיהם של אריאל שרון ובניו, נשא בהמשך את דגל המאבק בשחיתות הציבורית. המינויים הפוליטיים היו מטרה קורצת לאכיפה פלילית תקדימית.

סמוך לתחילת משפטו של הנגבי, אי-שם ב-2006, התבקשו השופטים על-ידי סנגוריו לדון בטענה מקדמית ולפיה ביצוע מינויים פוליטיים איננו מגלה עבירה של מירמה והפרת אמונים, ויש למחוק את כתב האישום כולו.

מזוז שאב עידוד רב מהחלטת השופטים לדחות את הטענה: מבחינתו מדובר היה באור ירוק מצד בית המשפט להמשיך מדיניות האכיפה שעליה הכריז בתחום השחיתות השלטונית בכלל.

אלא שהנגבי לא ויתר, והתייצב במלוא המרץ לקרב המשפטי של חייו. מעל 120 ישיבות הוכחות ניהל בית המשפט בפרשה הזו לאורך 4 שנים. לא בכדי היה הסיקור התקשורתי של מהלך המשפט דליל עד בלתי קיים: אין בנמצא כלי תקשורת שיוכל להקצות כתב, שיישב באולם המשפט וילמד את עשרות אלפי דפי הפרוטוקול, העדויות, המסמכים והראיות שהונחו בפני השופטים.

הנגבי סירב לכל הסכמה, פרוצדורלית או מהותית, עם התביעה שתאפשר לקצר במעט את הליכי המשפט. משפט הנגבי נוהל במתכונת מלאה - הפוכה לפרקטיקת הסדרי הטיעון הרווחת בזירה הפלילית.

אפשר שגם משך כהונתו של מזוז כיועץ המשפטי עמד נגד עיניו של הנגבי בשיקוליו הטקטיים. מזוז היה מחויב למדיניות המאבק בשחיתות הציבורית. אי-אפשר היה לדעת האם יורשו ימשיך באותה דרך ובאותו מרץ.

בינתיים נכנס לתפקיד עו"ד יהודה וינשטיין, שהכריז בהזדמנויות שונות על כך שגם הוא מחויב, כקודמו, להמשך המאבק למען טוהר המידות בשירות הציבורי. ואולם בעניין זה, חובת ההוכחה עדיין עליו.

מזלה של הפרקליטות

הכרעת דינו של הנגבי, שהתפרסמה לפני 4 חודשים, סימנה הסתבכות משמעותית בעלילה מבחינת הפרקליטות והיועץ המשפטי: לא זו בלבד שהנגבי נראה לפתע כמי שיוצא בזול מהפרשה שבעטיה כפו עליו רשויות אכיפת החוק הרחקה מתפקידים ביצועיים למשך שנים ארוכות ("קלון דה-פקטו", קראו לזה גורמים מעוניינים בימים האחרונים) - אלא שלפתע גם המדיניות הכללית של משרד המשפטים בתחום המאבק בשחיתות עמדה לפתע בסכנה.

וכל זאת, בגלל עיקרון ה"הגנה מן הצדק", שהולך ומסתמן כתרופת פלא בידם של נבחרי ציבור המסתבכים בפלילים.

לעיקרון זה, שנקלט במשפט הישראלי תחילה באמצעות הפסיקה ורק בהמשך עוגן בחקיקה, יש פנים כה רבות - וכמעט כולן עשויות לסייע בידו של הפוליטיקאי הנקלע לצד הלא נכון של ההליך הפלילי: אם בשל הרחקתו של נבחר הציבור משולחן הממשלה עם הגנת כתב אישום נגדו; אם בשל היותו מנוע מלכהן כאחראי על המשטרה או הפרקליטות כבר מתחילת החקירה; אם בשל ה"ענישה" שבסיקור התקשורתי ההדוק של ההליכים נגדו; ואם בשל העובדה ששימוש בכלי הפלילי בעניינים שכאלה עשויה להיות תקדימית, בבחינת "הממזרים שינו את הכללים".

הנגבי זוכה (או שהאישום נגדו בוטל, אם להיצמד להגדרה הפורמלית הנובעת מקבלת טענת ההגנה מן הצדק) באישומים העיקריים המרכיבים את סיפור המינויים הפוליטיים. למזלה של הפרקליטות, הוא הורשע בעבירה הצדדית - אף שהיא חמורה יותר מבחינה פלילית - של מתן עדות שקר בפני ועדת הבחירות המרכזית. אחרת, היתה נותרת התביעה עם כישלון מהדהד בתיק הדגל של השחיתות הציבורית.

כל הדיון שהתפתח במסגרת הטיעונים לעונשו של הנגבי - מאסר בפועל, מאסר על-תנאי או בכלל לא, קלון ותקופת ההרחקה של הנגבי הנובעת ממנו - הוא לפיכך שולי, צדדי לדיון העיקרי.

אלא שהמסלול המרכזי, זה הנוגע למינויים הפוליטיים עצמם, לא נגנז, אלא רק נדחה לסיבוב השני, שיתקיים בבית המשפט המחוזי. אל דאגה, יהיה גם סיבוב שלישי ואולי גם רביעי: קשה לראות את בית המשפט העליון לא מעניק רשות ערעור בתיק התקדימי הזה.

מטרתה של הפרקליטות בשלב הערעור יהיה לבטל את קביעת בית משפט השלום, לפחות בנוגע לעבירת המירמה והפרת אמונים, כי הנגבי נהנה מהגנה מן הצדק. אם המאמץ התביעתי יצליח, וההגנה מן הצדק תבוטל - יישארו הקביעות העובדתיות של שופטי הרוב השלום, ולפיהן המינויים הפוליטיים היוו עבירה פלילית בעת ביצועם, והוכח בראיות כי הנגבי עבר את העבירה. המשמעות - הרשעה.

ההערכה כי הפרקליטות לא תוותר להנגבי נשמעה החל מהרגע שבו פירסם בית המשפט את הכרעת הדין המורכבת, המחזיקה מאות סעיפים, בחודש יולי האחרון. מבחינת הנגבי המשפט אמנם לא הגיע לסיומו - הרשעתו בעדות שקר הוליכה לשלב הטיעונים לעונש ולגזר דין - ואולם נגד שותפו לכתב האישום, מנכ"ל המשרד בתקופתו, שמואל הרשקוביץ, היה זיכויו המלא בבחינת סוף פסוק. אלא שהפרקליטות מיהרה והגישה ערעור נגד הרשקוביץ, וגם במסגרתו תקפה את מסקנותיו של בית משפט השלום בדבר תחולת ההגנה מן הצדק.

היה זה רמז לבאות. בשלב הטיעונים לעונש של הנגבי כבר הודיעה הפרקליטות כי בכוונתה לערער גם על הכרעת הדין של הנגבי.

אתמול (ג'), דקות אחדות לאחר שהשופטים סיימו את הקראת גזר הדין, התייצב סנגורו של הנגבי, עו"ד גרשון גונטובניק, בפני המצלמות והמיקרופונים, והעביר מסר פומבי ליועץ המשפטי וינשטיין: הנטייה האינסטינקטיבית שלנו היא לא לערער, הוא אמר, אך אם הפרקליטות תגיש ערעור משלה, אנחנו בוודאי לא נוכל שלא להגיש ערעור נגדי מטעמנו.

הנגבי, מתברר, יכול לחיות עם ההרשעה החלקית ועם הקלון, נוכח המשמעויות המוגבלות שיש לאלה על המשך פעילותו הפוליטית.

כמו במחזות של צ'כוב

העיתונאים ששהו בחצר בית משפט השלום מיהרו והשיבו לגונטובניק כי הפרקליטות כבר הודיעה כי בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין. אני לא בטוח שזו היתה הודעה מחייבת, השיב הסנגור הממולח, ובכל מקרה ההחלטה אינה מצויה בידי הפרקליטות, אלא בידי היועץ המשפטי עצמו.

אלא שההצעה שהושמעה בעקיפין - אל תערערו, גם אנחנו לא נערער - נדחתה באופן מיידי על-ידי אנשי התביעה, שהתייצבו מול העיתונאים מיד אחריו: ההחלטה לערער היא סופית, הודיעו הפרקליטים סולטניק ופדן. האם ההחלטה היא על דעתו של וינשטיין, הם נשאלו, והשיבו נחרצות: אכן כן.

מאז שלב הטיעונים לעונש של הנגבי, התפתח דיון חוקתי בנושא תחולתו של הקלון, הן על חברות בכנסת, והן על כהונה מיניסטריאלית, במצב שבו נגזר לצד הקלון גם מאסר בפועל, או רק מאסר על-תנאי או ללא מאסר כלל.

זהו דיון מעניין מאוד, מורכב, וכזה המצביע על סדקים שונים בחקיקת סעיפי הקלון בחוק יסוד: הממשלה ובחוק יסוד: הכנסת. חומר טוב לפקולטות למשפטים. לעת עתה, נוכח גזר דינם של שופטי השלום אתמול, הוא לא רלוונטי.

אך כמו במחזותיו של צ'כוב, האקדח הונח על השולחן במערכה הראשונה. מתישהו, במערכה השלישית, עוד תישמע ירייה.

צרו איתנו קשר *5988