דרושה חנינה נקייה

מוטב להפקיע את חתימת הקיום על חנינות מידי שר המשפטים ולהעבירה לנשיא העליון

בין פרשיות ויקיליקס וד"ר אינס, מתרחשים כאן עוד דברים שהם אולי פחות מרתקים, אבל בוודאי לא פחות חשובים. אירוע כזה היה ההחלטה שניתנה אתמול (ב') על-ידי 9 שופטי בג"ץ בשאלת סמכויות החנינה.

הסיפור התחיל בעתירה לבג"ץ של ניר זהר (לשעבר נסים צרפתי), שהורשע בעבירות של רצח, אינוס וחטיפה לשם עבירת מין. על זהר-צרפתי נגזר מאסר עולם. הוא הגיש בקשה לנשיא המדינה דאז משה קצב כי יקצוב את עונשו בזמן. קצב קבע 32 שנה, למרות שמספר ועדות קבעו כי אישיותו והתנהגותו של זהר-צרפתי אינם מצדיקים היענות לבקשתו. על סמך חוות-הדעת סירבה שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, להעניק את חתימתה להחלטת הנשיא, כנדרש בחוק, וכך נהגו גם השרים שבאו אחריה.

העבריין העותר ביקש מבג"ץ לקבוע כי חתימת שר המשפטים, הנדרשת בחוק כ"חתימת קיום", אינה מעניקה סמכות של וטו על החלטת הנשיא. עוד הוא ביקש מבג"ץ להורות לשר המשפטים להוסיף את חתימתו לחתימת קצב, ובכך לתת להקצבת העונש תוקף מחייב.

בג"ץ, ברוב קולות, קיבל את נימוקי העותר ובקשתו. מכיוון שמדובר בהחלטה עקרונית, ביקש שר המשפטים דיון מיוחד בבג"ץ.

החלטת ההרכב המיוחד ניתנה אתמול, והיא הפכה על פיה את ההלכה שנקבעה בבג"ץ. נשיאת העליון דורית ביניש, אליה הצטרפו עוד 7 שופטים, קבעה כי חתימת הקיום של שר המשפטים היא הכרחית, ובלעדיה החלטת הנשיא אינה תקפה. ביניש נימקה זאת בצורך לקיים בקרה וביקורת על החלטות הנשיאים בתחום זה.

פתח לשיקולים זרים

עד כאן הכול טוב ויפה, שכן משמעותה של חנינה היא שינוי פסק דין, ולכן בהחלט ראוי שתהיה על כך בקרה. הבעיה שיש לי עם פסק הדין אינה לגבי המהות, אלא על הביצוע. בקרה היא כאמור דבר נכון וראוי, אבל לא פחות חשוב מי מבצע אותה.

החוק והחלטת ממשלה נתנו את סמכות חתימת הקיום לשר המשפטים. מדובר בחוק, שמאז אושר (1964) הרבה דברים השתנו. במציאות העכשווית, שחיתות שלטונית כבר אינה תופעה נדירה, ויש שחיקה גדולה באמון הציבור בנבחריו. לכן, ספק אם ראוי להפקיד את הסמכות לאשר או לדחות בקשת חנינה בידיו של פוליטיקאי.

יש פה יותר מדי מרחב מחיה לביקורת וחשדות על שיקולים אינטרנסטיים כאלה ואחרים. לדוגמה: נניח כי מבקש החנינה או הקצבת העונש היה חבר מרכז מפלגה ששר המשפטים הוא חבר בה; ויש עוד הנחות ותהיות רבות מסוג זה העלולות לצוץ בהקשר זה.

מה גם שמוסד החנינה הוא מעין ערכאת ערעור על פסקי דין שניתנו בבית המשפט. למה שפוליטיקאי יתעסק עם הכרעות שיפוטיות? האם לא ראוי שערעורים בנושא משפטי, ובתוכם בקשות חנינה, יידונו על-ידי סמכות משפטית או שיפוטית שאינה מעורבת בחיים הפוליטיים?

לא יותר בריא ונכון להפקיע את חתימת הקיום מידי שר המשפטים, ולהעביר אותה אל נשיא בית המשפט העליון? ולו כדי שהצדק במקרים כאלה גם ייראה?

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988