גם למתים אין נדל"ן

המחסור בנדל"ן בישראל הביא למצוקה קשה גם במקומות פנויים לקבורה. מה עושים?

בעיית הנדל"ן בישראל מטרידה לא רק זוגות צעירים, אלא גם את הקשישים שבינינו, משהתברר כי המחסור בקרקעות פנויות הביא למצוקה קשה גם במקומות פנויים לקבורה.

כשנמות, כנראה שלא יקברו אותנו ביקבי ראשון-לציון, וגם לא בכל קרקע אחרת. מאחר שאדמות נוספות לא צומחות בישראל, נידרש בשנים הבאות למצוא תחליפים לקבורה המסורתית תחת רגבים טריים.

מסתמן כי בעתיד הלא רחוק, הציבור - ובמיוחד זה המצטופף בגוש דן - ייאלץ לבחור בין שתי האלטרנטיבות הנוספות לקבורה בישראל: קבורת רוויה, כלומר קבורה בבניין קבורה קומות לגובה, או שריפה.

בשנה שעברה בג"ץ דחה אלטרנטיבה נוספת המבוססת על מיחזור, שניסה לקדם אדם אשר עתר בבקשה לאפשר את השלכת גופתו למאכל חיות לאחר מותו.

מאחר שהקבורה היא נושא רגיש, הנשען על הבדלי דת, תרבות ומסורת, ניתן לצפות כי חלקים נרחבים מהציבור יתקשו להשלים עם השינוי במנהגי הקבורה. כתוצאה מכך, בתי המשפט ייאלצו לעסוק במחלוקות הולכות ומתרבות סביב השאלה כיצד והיכן יובא הנפטר למנוחת עולם.

ממספר סקרים שנערכו בשנים האחרונות עולה כי הקבורה הרוויה מעוררת הסתייגות ותחושת אי-נוחות אצל רבים. עם זאת, השאלה הקשה היא האם ניתן יהיה להתנגד לה באמצעות עתירות לבית המשפט.

מאחר שהקבורה הרוויה נמצאת בחיתוליה, טרם ניתנו פסקי דין הדנים בסוגיה זאת, אך מאידך בתי המשפט דנו כבר מספר פעמים בהתנגדויות לשריפת גופות.

בין שתי שיטות הקבורה קיים הבדל משמעותי, שכן הקבורה הרוויה אולי נראית חדשנית, אך אינה מתנגשת עם ההלכה היהודית, בעוד ששריפת הגופה מנוגדת במפורש למסורת היהודית המחייבת קבורה.

למרות זאת, במספר פסקי דין בעבר נדחו בקשות של קרובי משפחה למנוע שריפת גופות של נפטרים יהודים, ונפסק כי שריפת גופה אינה מנוגדת לחוק.

העיקרון המרכזי הקובע הוא רצונו של הנפטר, וביטויו אינו חייב להעשות בכתב או בצוואה מפורשת. קרובי משפחה יכולים לעתור לקבורה חלופית, ולעמדתם ניתן משקל בהתאם למדרג הבא: בן-הזוג, אחריו הילדים ואחריהם ההורים.

רק בשבוע שעבר נאלץ בית המשפט המחוזי להכריע בלב כבד בין שתי עמדות מנוגדות בנושא קבורת מנוחה: מצד אחד ביתה של הנפטרת ובעלה, אשר עתרו לשריפת גופתה ופיזור האפר בחצר ביתה של הבת, בטענה כי המנוחה ציוותה זאת בעל-פה בהיותה שכיב מרע. מנגד אימה הקשישה של הנפטרת ואחיה שהתנגדו לשריפת הגופה, בטענה כי הם רוצים קבר שניתן יהיה לבקרו ולעלות אליו.

מאחר שבמקרה זה התנגדותם של האם והאח היו מטעמים מעשיים ולא דתיים או הלכתיים, בית המשפט נתן פתרון מעשי: הוא נענה לבקשת הבת ואישר את שריפת הגופה בהתאם למה שהוא קיבל כרצונה של הנפטרת, ואז נעתר גם לבקשת האם והורה לקבור את האפר בקבר עם מצבה כדי שהאם תוכל לעלות לקבר ממשי.

בית המשפט הקדיש חלק ניכר מפסק דינו לדיון בשאלה האם שריפת גופה פוגעת בכבוד המת. מטבע הדברים יש הסוברים כך ויש הסבורים אחרת, אך מה שללא ספק פוגע בכבוד המת הוא היגררותם של קרוביו למאבק משפטי.

במלחמה על שאלת רצונו של הנפטר בקבורה זאת או אחרת נדמה כי נשכח רצונו האמיתי של הנפטר, שקרוביו יחיו בשלום וישאו את זכרו כמי שחיבר וקשר בין הקרובים בחיוב.

על אף חוסר הנעימות הכרוכה בכך, הדרך הטובה ביותר לדאוג לקבורה חלופית, לרבות קבורה אזרחית, שריפת גופה או הוראות ספציפיות אחרות שהנפטר מבקש לקיימן, היא לכלול הוראות מפורשות על כך בצוואה.

כאמור, רצון מפורש של המת קודם לשיקולים אחרים, ובדרך זאת יש לקוות כי ניתן יהיה למנוע מחלוקות ומריבות בין הקרובים.

עם זאת, מאחר שהעתירה לצו קיום צוואה מתקיימת בדרך-כלל לאחר שהמנוח כבר נקבר, ואז יהיה מאוחר מדי לשנות את דרך הקבורה, חשוב ליידע את השאירים מבעוד מועד כי לאחר אריכות ימים, יש להזדקק לצוואה טרם הקבורה כדי ללמוד על דרך הקבורה בה בחר המנוח.

הכותבת היא מומחית לדיני משפחה וירושה

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא יומן קורונה?
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988