הטייקונים עם הגולן?

‏גוש פוליטי ליברלי צריך להיות אג'נדה מרכזית של אנשי העסקים, אבל קולם לא נשמע

המהלך האומלל והאופורטוניסטי של אהוד ברק, שנאחז בכסא השר ומקריב בתמורה מפלגה וערכים, הוא גם הזדמנות לבנייה מחדש של מחנה השמאל. ההזדמנות הזו מקבלת משנה תוקף לאור חשיפת פניו האמיתיות של אביגדור ליברמן ושל הימין בכלל.

‏ישראל ביתנו בראשות ליברמן, מתנגדת להמלצות ועדת ששינסקי, מתנגדת להעלאת שכר המינימום ובין לבין מקימה ועדת חקירה ממלכתית שנועדה להלך אימים על ארגוני זכויות אדם.

אך מצב זה מהווה גם בשורה חיובית: לראשונה בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, אפשר למצוא קשר מובהק כל כך בין ימין מדיני לימין כלכלי. קשר כזה הוא מובן מאליו בארה"ב שם הקולות מחולקים באופן טבעי לשמרנים ולליברלים, רפובליקאים או דמוקרטים.

בישראל, לעומת זאת, מספר המפלגות כמספר השסעים בחברה, ואלה יצרו בלבול אצל הבוחר המצוי. ספק אם עולה חדש שמרוויח שכר מינימום היה מצביע לליברמן אם הוא היה יודע שמנהיג המפלגה מעדיף על פניו את יצחק תשובה.

שוב נשרטט את המפה הפוליטית

כשאריאל שרון הקים את מפלגת קדימה דובר אז על "המפץ הגדול" שישרטט מחדש את המפה הפוליטית בישראל, אלא שמפץ כזה לא יצא לפועל ובמקומו נולדה לה עוד מפלגת מרכז שמהווה בית לפליטים פוליטיים.

והנה, הלאומנות הארסית של ליברמן, ניחוח הפאשיזם בחקיקה שמובילה מפלגתו ומנגד הקולות השפויים שנשמעים דווקא מהליכוד, עשויים לשרטט את אותה מפה פוליטית מחדש: בצד הליברלי יהיו אנשים כמו דן מרידור, גדעון סער ומיכאל איתן מהליכוד, שיכולים לשבת עם אנשים מהעבודה כמו יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' ואבישי ברוורמן, ועם ח"כים מקדימה כמו מאיר שטרית, רוני בר-און וציפי לבני.

כיום, לעומת זאת, האבסורד עולה על כל דמיון. חברי כנסת מקדימה מזוהים פוליטית עם כל אחת מהעמדות של ליברמן, ואילו במפלגתו של ליברמן יושבת ח"כ בשם אורלי לוי שמזוהה בפועל כמעט עם כל עמדותיה של שלי יחימוביץ'. ראש הממשלה מדבר על "שלום כלכלי", אבל חברים במפלגתו מזהירים מפני "הגז המצרי".

תחת שלטונו של בנימין נתניהו, אנשי עסקים חוששים לבצע עסקאות עם שכנינו הערבים מחשש לחרמות. כך, אפילו הסיסמה הריקה של "שלום כלכלי", שהסתירה בעיקר פחדנות ממהלך מדיני אמיץ, התנפצה לה.

לוחצים איפה שצריך

וזה בדיוק המקום לדבר על עמדתם ומשקלם של אנשי העסקים, אפילו אלה המכונים "טייקונים". השאיפה לגוש פוליטי ליברלי צריכה להיות אג'נדה מרכזית שלהם, שכן חתירה לשלום, יציבות אזורית ולגיטימציה בינלאומית חיונית לעסקים בטווח הארוך. אבל קולם לא נשמע.

הם טובים לכולם, הם תורמים לכולם, כי הם צריכים את מי שינצח בבחירות, יהיה אשר יהיה. אז מה אם פה ושם יש איזה חוק בנוסח ג'וזף מקראתי, לעזאזל אם שר החוץ של ישראל עושה לנו בושות בכל העולם.

מה שחשוב זה הקרב הקרוב על מס החברות, קצת לחץ בעניין הביטוח הלאומי, הרבה לחץ בעניין הגז ושלום על ישראל. טוב, לא שלום - שקט יחסי.

‏אבל גם שקט יחסי זה רק עניין של זמן. לראשי ממשלות ישראל בשנים האחרונות היה נוח מאוד מבחינה פוליטית לדבר על האיום האיראני, זאת בזמן שהאיום המוחשי והמיידי נמצא בגבול הסורי.

בצה"ל נערכים לכך במפורש ובאופן אינטנסיבי, אבל דיון ציבורי על שאלת הגולן לא מתקיים כבר למעלה מעשור. ביום שאסד הבן יחליט שהוא מחזיר לידיו את הגולן בכל מחיר, שלא יהיה ספק - המחיר יהיה יקר.

אם במלחמת המפרץ ישראל ספגה כ-40 טילים ב-42 ימים, הרי שבמלחמה הבאה זהו מספר הטילים שצפוי לשגר האויב ביום אחד. איזה טילים? נאמר רק שהסורים מחזיקים בארסנל הכימי המפחיד ביותר במזרח התיכון.

בתרחיש שכזה אין באמת מנצחים, כי העורף תמיד יפסיד. יצחק תשובה מרבה לדבר על חזון? נראה אותו מדבר על החזון המדיני שלו. האם הוא חושב, למשל, שיש להחזיר את הגולן תמורת הסכם שלום עם הסורים. נראה מה עופרה שטראוס חושבת, ומה חושב אדון נוחי דנקנר. נראה אותם מפעילים לחץ בעניין כמו שהם פועלים למען האינטרסים של עצמם.

‏ואולי, בעצם, המפה הפוליטית הקיימת נוחה לאנשי העסקים בדיוק כפי שהיא? ככה מספיק לגייס כמה חברי כנסת מש"ס, כמה מישראל ביתנו, והרי לך לובי פוליטי חזק מאוד. הרבה יותר קל ויעיל לשכנע חברי כנסת שיושבים על כף המאזניים הפוליטית של קואליציה רופפת. מפץ פוליטי? כנראה שבכל זאת זה ייקח קצת זמן.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988