קצב: ה"סבל" והעונש

אם נגרם למישהו סבל באמצעות התקשורת - זה למתלוננות נגד קצב, על-ידי פרקליטיו

לקראת הדיון בעונשו של משה קצב, האמור להתקיים בשבוע הבא, כדאי לחזור אל פיסקה אחת בהכרעת הדין הקשורה ישירות לעניין העונש, לאמור: "איננו מתעלמים מעוגמת-הנפש ממנה סבל הנאשם כתוצאה מהשטף האינסופי של הפרסומים הקשים שפורסמו נגדו בתקשורת, ואשר הכריזו עליו כעבריין מין בטרם משפט".

השופטים ציטטו בהקשר זה פסיקה קודמת, בה נכתב כי "בית המשפט יכול לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם... מצדיקה את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו".

אלה אמירות בעיתיות מאוד. הן נראות ונשמעות כאילו נועדו לאפשר לשופטים להקל על קצב, אולי הקלה משמעותית.

פרשנות אפשרית זו נובעת מכך שהאמירות הללו פגומות מאוד מבחינה ציבורית ומשפטית. החקיקה והפסיקה מכירות בכך שבעניין פרסומים פוגעים, אין גזירה שווה בין איש ציבור לבין מי שאינו כזה.

במקרה של איש ציבור, זכות הציבור לדעת הרבה יותר רחבה. ופה מדובר בנשיא המדינה - אין כל אפשרות והצדקה למנוע מהציבור ולו פרט אחד בכל הנוגע אליו, במיוחד כאשר מדובר בחשדות חמורים ביותר.

הצורך שהציבור יידע פועל הן לטובתו והן לרעתו של החשוד, כי הידיעה מאפשרת לציבור להשגיח שלא טופלים על איש הציבור האשמות-שווא, או שלא מעורבים בפרשה שיקולים לא ענייניים.

הקורבן והמרוויח

בית המשפט גם לא אמור לטמון את ראשו בחול לגבי העולם בו הוא חי. התקשורת בשנים האחרונות היא אכן סנסציונית וצהובה. אבל היא כזאת לגבי כולם, ללא הבחנה. זה לא מצב רצוי, גם לא ראוי, אבל זה, כמו שאומרים, מה שיש.

אפשר לנסות להכניס יותר שפיות בתקשורת, אבל זה תפקידם של המחוקקים. בית המשפט אמור להחליט לפי המצב הנתון. כאשר מחברים את הסנסציוניות התקשורתית עם מעמדו של קצב, מוצאים כי היחס התקשורתי אליו לא חרג מהצהוב המקובל ומהדיווח הנחוץ.

לא ראוי להתעלם גם מתרומתם של קצב ופרקליטיו לדיון התקשורתי הסוער. הם עשו בתקשורת שימוש נרחב ובוטה, שמטרתו היתה "ללכלך" את המתלוננות, שלהבדיל מקצב, ש"הרוויח" את הדיווח התקשורתי - הן היו קורבנותיו.

השירות של התקשורת

אם כבר, ראוי לזכור את השירות החשוב שעשתה התקשורת בפרשה זו. אפשר לקבוע בוודאות כי לולא התקשורת, לא היינו מגיעים להרשעת קצב, או אפילו להגשת אישום נגדו.

אמנון אברמוביץ' מערוץ 2 היה זה שפרסם את הידיעה הראשונה שהציתה את הלהבה. לאחר מכן היינו עדים לפרקליטות וליועץ שלא פעם "שקשקו" מגודל המעמד של עיסוק בנשיא-נאשם, מצב ללא תקדים עד אז.

היה נחוץ לחץ ציבורי כדי לחזק את היועץ ואת הפרקליטות, ואת התפקיד הזה מילאה התקשורת. לפעמים בלהיטות יתר, מדי פעם בוולגריות, לעתים ברשעות.

אבל בסך-הכול, בנתונים של נשיא-חשוד-נאשם, התקשורת עשתה את תפקידה. ובסופו של יום הסתבר כי הפרסומים בתקשורת היו נכונים - גם זה משהו שראוי להתחשב בו.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988