סופרים את האגורות ברשות השידור

מבקרת הפנים של רשות השידור, איתנה גרגור, טעתה כשלא החתימה שעון נוכחות

1. הרשות נתונה

תחום ביקורת הפנים בכלי תקשורת הוא אפור מאוד, ולו רק בגלל הסיטואציה התעסוקתית בפניה ניצב מבקר הפנים. השבוע הסוגיה התעוררה בכל הקשור למבקרת הוותיקה של רשות השידור, איתנה גרגור, ללא ספק אחת הנשים העסוקות ביותר בשירות הציבורי.

לא בכדי, חלק ניכר מהביקורת שלה מופיעה גם בדוח מבקר המדינה על רשות השידור שעתיד להתפרסם. מכל העובדים ברשות, גרגור כפופה ישירות ליו"ר הרשות ולא למנכ"ל, אך באותו זמן חלות עליה אותן הדרישות כמו לאחרון העובדים במקום.

גם היא, כמו מאות עובדים אחרים ברשות השידור, נאלצת לבנות את משכורתה טלאי על טלאי מכוננויות ושעות נוספות ומיני תוספים בלתי הגיוניים, רק כדי להצדיק את הסכום אותו היא מקבלת, 37 אלף שקל, אשר אינו חריג בקרב מבקרי פנים במגזר הציבורי.

המכתב של ברק שטרוזברג, סגן הממונה על השכר באוצר, להנהלת רשות השידור, מראה עד כמה חמור באמת מצב הרשות. מדובר בגוף מסורס ומנוטרל מכל סמכות, עד כדי כך שגופים ממשלתיים סופרים את שעות העבודה והאגורות של כל אחד מעובדיו. ערעור על מבקרת הפנים במיוחד, כמוהו כערעור על כל החלטה שמתקבלת שם.

אולי נכון במסגרת הרפורמה הקרובה להסדיר אחת ולתמיד את תנאי ואופי עבודתה של ביקורת הפנים ברשות. אך בינתיים טעתה גרגור כשנהגה בדיוק כמו המבוקרים על-ידה ולא החתימה שעון נוכחות, ולו רק בגלל שהיא הייתה צריכה לדעת כי במקום כמו זה שהיא עובדת בו, היא תהיה הראשונה שיחפשו.

2. סדרת חינוך לחינוכית

במסגרת ההיסטוריה שעושה חוק ה-DTT, ישנה מיני היסטוריה שלא שמנו לב אליה. לראשונה, החוק מסדיר את הפיקוח על הטלוויזיה החינוכית. הוא מצמיד את גוף השידור הוותיק אל הקיר ואומר כי אם לא תעמוד במחויבויותיה, לפיהן 90% מהשידור יהיה בעבור ילדים ונוער - היא לא תוכל להיכנס למערך השידור הדיגיטלי.

שר החינוך יתבקש לדווח מדי שנה על העמידה במכסות. למעשה, לחינוכית מונה סוף-סוף רגולטור של ממש.

ועם זאת, צריך להיות ערים לעובדה שגם כאן, כמו ברשות השידור, הרגולטור האמיתי הוא משרד האוצר. הוא זה שנתן את הרוח הגבית לסעיף הזה בחוק שנהגה במשרד התקשורת, והוא זה שבורר כל מכרז וכל מינוי של מגיש בזרוע של משרד החינוך.

זה עוד גוף שידור בישראל 2011 שמתקיים תחת חרב ממשלתית לוחצת, למרות הצהרות על מדיניות של שוק חופשי.

3. סוגה תחתית

"האח הגדול" אינו מתיימר להיות גבוה, או בשפה הרגולטורית "סוגה עילית". הוא בידורי, המוני וכל-כך רועש ציבורית, עד שאין מקום לתהיות באשר לגובה תכניו המאותגר. מי שאינו רוצה לצפות, יודע בדיוק מה מצפה לו כשיפתח את הטלוויזיה.

הצרה האמיתית מתחילה כשהנמוך מגיע אלינו במסווה של תוכניות גבוהות מצח, כביכול תחקירים או "מסמכים", כמו שאוהבים לקרוא לזה כאן. תרבות התחקיר והדוקו הטלוויזיוניים-פופולריים, שנוצרת בעיקר כדי להילחם באיומי רייטינג המגיעים מכיוון הערוץ היריב, הרבה יותר מסוכנת מכל ריאליטי אימתני.

תופעת הפדופילים, למשל, ראויה לכל התייחסות. אך האם זה הופך את תחקיר הפדופילים ששודר השבוע ברשת למתאים יותר לשידור בשעה 21:00 בערב ולפחות צהוב? האם הפטמה של פנינה רוזנבלום בפריים-טיים של ערוץ 10 ראויה יותר לצפייה מהביקיני של אירית רחמים באותו ערוץ, בגלל שזה חלק "מראיון עיתונאי"?

אבל הרייטינג של התוכניות הללו דל מדי מכדי שפוליטיקאים יתפסו עליו טרמפ, ובסופו של יום הרגולטור ייתן את חותמת האיכות, ואנחנו עוד נאמין בסוף שככה עושים עיתונות טלוויזיונית.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988