שיני בנים תקהינה

לבניו של משה קצב לא ניתנה פריבילגיה להחליט אם לנתק את גורלם מזה של אביהם

ראיתי את בניו של משה קצב צועדים יחד עמו אל אולם בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום שלישי האחרון שבו נגזר דינו. ראיתי אותם כבר קודם, וגם נפגשתי ושוחחתי עמם. ראיתי את הלהט הדתי שבו הם מוכנים להגן בגופם על אביהם. איך הם מסוככים עליו מפני הצלמים משל היו צלפים חורשי רעות. איך כרע אחד הבנים על ברכיו ונישק את נעליו של אביו, תוך כדי קריאת גזר הדין באולם המשפט, במחווה פומבית מהדהדת.

אינני פסיכולוג, וקטונתי מלנתח את הסיטואציה הנפשית העזה, המרסקת, שאליה נקלעו בני משפחתו של קצב. בניגוד למשה קצב, שאנס, הטריד מינית ושיבש מהלכי משפט - אחיו וילדיו אינם אשמים בדבר. לזכותם ניתן להניח לא רק שלא היו שותפים למעשים הפליליים, הבלתי חוקיים והלא מוסריים שעשה אביהם ואחיהם, אלא שאף לא ידעו על כל אלה.

חלק מבניו של קצב ראו במשכן נשיאי ישראל את ביתם. בעל-כורחם הם נקלעו לסערה ציבורית ומשפטית, והאתוס המשפחתי הכתיב הגנה בלתי מתפשרת על האב המותקף. בניו ואחיו של קצב הקימו עבורו עמותה, קיימו עבורו חקירה פרטית שבמסגרתה בלשו אחר עברן של המתלוננות, הקליטו שיחות, החתימו תצהירים, כתבו עבורו מאמרים בעיתון וירו דברי נאצה אל עבר עיתונאים וצלמים, אנשי האג'נדה העוינת.

חודשים אחדים אחרי תחילת החקירה בפרשת קצב, כתבה בילי מוסקונה-לרמן מאמר ב"מעריב", שבו קראה לגילה קצב לקום ולעזוב את בעלה. גילה הגיבה בראיון בלעדי ב"ידיעות אחרונות", שבו הצהירה כי לעולם לא תעזוב, וכי היא מאמינה בחפותו המלאה.

זכותה. זו החלטתה, כאדם בוגר, בשלב החשדות - וגם כעת, לאחר הכרעת הדין. אלא שלבניו של קצב לא ניתנה פריבילגיה זהה להחליט האם לנתק את גורלם מזה של האב.

נדמה לי כי מבחינה פסיכולוגית, משפחתית, חברתית וציבורית, אין בידיהם ברירה של ממש. הציווי לעמוד לצדו של האב, או לכרוע ברך לרגליו, הפך במקרה שלהם לחובה משפחתית שאיננה ניתנת לערעור.

יש משהו מכמיר-לב במצב הזה שאליו נקלעו. אביהם אנס, הטריד, שיבש והורשע בכל אלה בדין - והם, על לא עוול בכפם, מתפלשים עמו בזוהמה. איזה ביטוי מצמרר של החוכמה התנ"כית העתיקה על האבות שאכלו בוסר.

yuval-y@globes.co.il

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988