הציבור רותח על עמלות הבנקים - החקיקה כבר בדרך

התסריט ידוע: בשלב הראשון הבנקאים מתקשים להבין את הזעם; בשלב השני הם מופתעים כשמגיעה התערבות המחוקק ■ הקרב על 14 מיליארד שקל בשנה שמשלם הציבור בעמלות

"איך בני האדם מאשימים את האלים, 'אוי מאיתם', הם אומרים, 'באות הצרות', אך עקב עצמם, בפחזותם, הם סובלים ייסורים". (הומרוס, האודיסיאה)

בנקאים נוהגים לזעוק "פופוליזם" בכל פעם שתוקפים אותם, אבל לעיתים דווקא התנהגות הבנקים היא היוצרת כלפיהם עוינות ומביאה עליהם חקיקה מגבילה.

באוקטובר 2006, בפעם המי יודע כמה, ייקרו בנק הפועלים , בנק לאומי ובנק דיסקונט , את עמלותיהם כמעט בו זמנית. הם נימקו את הצעד בטיעונים דומים: הצורך בכיסוי עלויות תפעוליות שהתייקרו ואי עדכון עמלות לאורך זמן. מיד קמה צעקה ציבורית. שוחחנו אז עם מנכ"ל הפועלים באותה עת, צבי זיו, ושאלנו מה בכוונת הבנק לעשות לאור הביקורת. זיו לא הבין מה אנחנו רוצים מחייו. "יש החלטה להעלות את העמלות ואנחנו מתכוונים לבצע אותה. נקודה", אמר.

השלב הבא היה התערבות של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שהסביר לבנקים שהם עברו את הגבול: "רשימת העמלות הארוכה מוגזמת ואפילו מגוחכת ופוגעת בתחרות", אמר בנאום מול כל ראשי הבנקים, "איני מבין מדוע יש צורך בכך". הכנסת הקימה ועדת חקירה, ובקיץ 2007 עברה החקיקה שהטילה לראשונה פיקוח על עמלות הבנקים. מנהלי בנקים איתם דיברנו היו בהלם. הם ייחסו את "ההתנפלות" עליהם לפופוליזם. איש מהם לא חשב ולו לרגע כי התנהגותם היא זו שהביאה עליהם את החקיקה המגבילה.

אחר כך בא המשבר, הפועלים ספג הפסדי ענק, בנקים אחרים הפסידו פחות אבל אף אחד לא יצא נקי. הבנקים קרטעו אך שרדו, בין היתר בגלל רגולציה קפדנית. עברו שלוש שנים, הגענו לשנת 2011, הבונוסים חזרו, כך גם משכורות העתק והדיבידנדים לבעלי המניות. לצידם חזרה גם ההתנהגות הזחוחה. מנהלי הבנקים, כך מתברר, לא למדו דבר.

עמלות העו"ש הן לא העיקר

ערב חג הפסח העניקה לילך אשר טופילסקי, ראש החטיבה הקמעונאית בבנק הפועלים, ראיון ל"כלכליסט". כשנשאלה בעניין העמלות הגיבה טופילסקי בדיוק כמו זיו ארבע שנים וחצי קודם. "אני נדהמת שנושא העמלות עדיין נמצא בכותרות. ההוצאה החודשית הממוצעת של משק בית על עמלות עו"ש היא 15 שקל. כמה אבסורדי ופופוליסטי להתעסק בזה, וגם הלקוחות הרבה פחות מתעניינים בכך", אמרה.

ובכן, טופילסקי צודקת. ההוצאה הממוצעת על עמלות עו"ש אכן עומדת על 15 שקל בחודש, אבל היא לא מציגה את כל התמונה. הממוצע מוטה כלפי מטה, כי יש סקטורים שמתוקף הסכמים לא משלמים כמעט עמלות עו"ש. בנוסף, עמלות העו"ש הן רק רבע מהעמלות הנגבות ממשקי הבית. מה, למשל, עם עמלות ניירות ערך שההכנסות מהן גבוהות בהרבה מעמלות העו"ש?

לפני כמה חודשים בדק "גלובס" ומצא כי יש הבדלים עצומים בין העלויות של ניהול תיק השקעות בבנקים לעומת ניהולו בבתי ההשקעות. קחו, למשל, עמלה מקוממת במיוחד שנגבית רק בבנקים: "דמי משמורת". עמלה שנגבית כשיעור מנכסי תיק ההשקעות וכיום ההצדקה לה לא ברורה. פעם הבנקים נהגו לשמור עבור הלקוחות על התעודות המוכיחות בעלות על נייר הערך, אבל בימינו אין לבנקים עלות אמיתית בשמירת ניירות ערך, וממילא הכל נמצא במחשב.

לאור זאת שינו הבנקים את שם העמלה מ"דמי משמורת" ל"דמי ניהול חשבון ניירות ערך", וגם הקפיצו אותה משיעור של 0.5% לשיעור של 0.6%-0.8%. ואגב, מדוע זו עמלה אחוזית ולא שקלית? האם יש הבדל מבחינת הבנק בין עלות ניהול חשבון ניירות ערך של 50 אלף שקל לבין ניהול חשבון כזה בחצי מיליון שקל?

אבל טופילסקי, כמו רבים מעמיתיה, לא רואה בעיה. היא "נדהמת" מהעיסוק ה"אבסורדי" בעמלות. קשה לה להבין כי כאשר הציבור משלם לבנקים מעל 14 מיליארד שקל בשנה, זה בהחלט מעניין אותו. וכשתגיע החקיקה הבאה, והיא תגיע, טופילסקי שוב לא תבין מדוע ומאיפה צץ הפופוליזם הזה.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא שוק ההון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988