עם מצפון לא הולכים לטלוויזיה

בין המותג "עיתונאי" לבין ההגינות העיתונאית מפריד רק המצפון

הטלפון מאשתו של הקצין הבכיר תפס אותי ברכב, יום לפני השידור. היא ידעה על התלונות נגד בעלה, היא ידעה גם שנשדר למחרת בערב כתבה שמחשידה אותו בסדרה של הטרדות מיניות.

היא דיברה על הילדים שלהם, על מה שיגידו להם בכיתה. סיפרתי לה שהחלטנו כבר לא לשדר את שמו של הקצין. מבחינה משפטית מותר לחשוף את שמו; מבחינה עיתונאית-מקצועית אפשר להתווכח מה נכון לעשות; מן הבחינה האנושית לא היה ספק - עשינו את מה שנראה לנו הגון ואנושי לעשות.

חבריי העיתונאים, בטח הכתבים החוקרים, מכירים את הדילמות האלה. אנחנו משדרים סיפור עיתונאי, אבל עוסקים באדם, בקצין, ברופאה מרדימה, בשוטר, לפעמים בראש ממשלה. המעשה העיתונאי, מעצם טיבו, חושף את קרבי-קרביו של אותו יחיד, מאיר עליו בזרקור חזק, מוציא לאור את שגיאותיו או עוולותיו, את רשלנותו, או את מפעלות השחיתות שלו.

יש כללים למעשה החשיפה הזה: איך לדובב, איך לוודא, איך להצליב מקורות, איך לערוך כתבה. איך לספר סיפור חשוב ואמין ומדויק.

אבל ישנו רובד אחד נוסף, כמעט לא רלוונטי למעשה העיתונאי עצמו. רובד שהכללים בו פחות ברורים, אבל הדילמות לא פחות עמוקות - הרובד שבו מתחוללים קרבות המצפון. זה שמקים דילמות של הגינות אנושית: האם להחשיך את פניו של מרואיין גם אם הוא לא דרש זאת, רק משום שברור לנו שמסוכן לו להיחשף? האם לשדר עוד שני משפטים מתוך מכתב התגובה של הרופא הרשלן (מעבר למה שמתחייב לצורך הכתבה עצמה), רק משום שכל כך חשוב לו שנספר על עשרות האנשים שהציל? האם לדחות מועד שידור של כתבה בגלל בקשה אישית נוגעת ללב?

תוכנת ההפעלה המקצועית לא תייצר תשובה לדילמות האלה. האמת היא שהמקצוע עצמו אדיש להן: מנקודת המבט המקצועית אפשר להחשיך את המרואיין ואפשר גם לא, אפשר להאריך את התגובה ואפשר גם לא, אפשר לדחות ואפשר לשדר מיד.

ואולי אי אפשר. כי הדילמות האלה הן מבחן ההגינות האמיתי. הן לא מתקיימות במרחב המקצועי הצרוף, אבל הן חיות ובועטות במרחב חשוב ומרתק בהרבה - במרחב המוסרי.

במקום האנושי הבסיסי שבו אני פוגשת את הרופאה המרדימה שאת רשלנותה חשפתי; מפגש פשוט, אישי, קרוב, בין אישה לאישה, שבמקרה אחת מהן עיתונאית ואחת רופאה שעושים עליה כתבה בטלוויזיה. והרופאה הזאת טעתה והתרשלה, ושילמה ועדיין משלמת את מחיר טעותה הטראגית. אבל מותר לי - האמת היא שאני מרגישה חייבת - לפגוש אותה במקום האישי הזה, שבו אפשר למצוא גם את מידת החסד והחמלה. את מידת ההגינות הפשוטה.

הגינות לשם-שמים

ואיך כל זה קשור ל"מותג" העיתונאי? התשובה הפשוטה היא שזה לא קשור. לא ממש. וזה משום שהמותג העיתונאי נבנה במישור אחר לגמרי מזה שבו פועלת ההגינות העיתונאית.

התדמית של תוכנית תחקירים, העוצמה שלה, ה"מותג", כל אלה נבראים בקרב הציבור שצופה בנו. ההגינות האנושית, לעומת זאת, מתחייבת אל מול אנשים אחרים לגמרי: מול הקצין ומול אשתו, מול המקור ששמרנו על חסיונו, מול המצולם ששמרנו על כבודו.

במובן הזה, ההגינות ה"חוץ-מקצועית" הזאת היא כעין "מתן בסתר", מעשה שרובו בחושך, הרחק מעיני האנשים שצופים בנו (למעט במקרים מסוימים - והם נדירים וספוראדיים - שבהם תוגש תביעה או תלונה. אבל ברוב המקרים זה לא יקרה: הכתב ההגון והאנושי לא ייצא נשכר, הפחות הגון לא ייענש).

מותגים אחרים, במקצועות אחרים, דווקא משלמים יפה על הגינות ויושר.

עורך הדין ההגון אולי ירוויח (בערכים של מוניטין ושל מותג) מן השם שייצא לו כפרקליט ישר. כמוהו הפרסומאי ההגון, או הקמעונאי שלא מפקיע מחירים. ההגינות העיתונאית-אנושית, לעומת זאת, נטולה כמעט כל ערך תועלתני. פשוט משום שהיא נמדדת, כאמור, במישור שונה מזה שבו נקבע המוניטין. מי שיידע שהיינו הגונים כלפיו, לא תמיד קובע את ערכי המוניטין והמותג שלנו; מי שקובע, בדרך כלל לא יידע.

ובכל זאת, יש לרגעי המבחן הללו משמעות אדירה. פעם אחר פעם אני חווה את הרגעים האלה, שבהם ההגינות דופקת על דלתי ומבקשת לבדוק אם אני שם.

פעם אחר פעם אני פוגשת ברגעים האלה את המצפן שלי ואת המצפון שלי, ואת היכולת הפשוטה להבחין בין טוב ורע. פעם אחר פעם אני לומדת שאין לרגעים האלה כמעט שום משמעות במונחי כוחו של המותג העיתונאי. בשפה בוטה: זה לא משתלם להיות עיתונאי הגון ואנושי. לא בהכרח.

ההגינות במקצוע שלנו, זאת שיושבת בקומת הגג ומשקיפה על המקצוע מלמעלה, היא בעיקרה לשם-שמים, חפה משיקולי רווח והפסד. לפעמים נהיה היחידים לדעת שעשינו את הדבר הנכון, את מה שהגון וטוב לעשות. בדרך כלל זה לגמרי מספיק.

הכותבת היא עיתונאית, מגישת "עובדה" בשידורי קשת בערוץ 2

צרו איתנו קשר *5988