תנו לאובמה ומרקל פחות כוח

לא מושלם אבל עבד, כדי לחשוב על זה לפני שהופכים את המדיניות של מסיבת התה ללעג

תנועת מסיבת התה היא תנועה פוליטית רפובליקנית המורכבת, אם לשפוט על-פי התקשורת הישראלית וחלק מהתקשורת האמריקנית, מחבורה של רפי שכל הזויים.

התנועה דוגלת בשוק חופשי, בתקציב מאוזן, ובממשלה קטנה שמתערבת כמה שפחות בחיים הכלכליים והחברתיים של אזרחי המדינה. משום מה, העקרונות האלה הפכו למעין בדיחה בעיני רבים בתקשורת ובחוגי הכלכלה.

לעומת זאת, תקציב גירעוני, הדפסות כספים אינפלציוניות וממשלה גדולה וריכוזית נחשבים כיום למאפיינים של מדיניות כלכלית נבונה.

ממשלת ארה"ב, הקפיטליסטית כביכול, מתנהלת כבר כמה עשורים על-פי עקרונות האלו. אובמה אמנם מביא את המגמה הזו לשיא גרוטסקי, אבל בסופו של דבר הוא רק ממשיך ומגביר את מה שעשו הנשיאים לפניו.

רוב קוראי "גלובס" נולדו לתוך תקופת הממשלה הגדולה ורובנו חושב שזהו המצב הטבעי. אלא שפעם, כשארה"ב באמת התברכה בשוק חופשי, זה היה אחרת.

שלושים השנים האחרונות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כלומר בערך מ-1870 עד 1910, הייתה תקופת הצמיחה הכלכלית הנמרצת ביותר שידעה ארה"ב.

כמו וודי אלן ב"ישנוני", מי שנרדם ב-1870 והתעורר ב-1910, היה מרגיש כאילו הגיע לעולם אחר. בתקופה הזו החלו לפעול מפעלי הרכב של פורד, אולדסמוביל וקאדילק, הומצאה הצנרת הפנימית של הבית (כולל שירותים בתוך הדירה ולא בגינה), הומצאו מכונות התפירה הביתיות שחילצו את הנשים מעבודות תפירה בלתי נגמרות, בשנת 1876 ניהל גרהם בל עם תומס אדיסון את שיחת הטלפון הראשונה בהיסטוריה, ובשנת 1890 החלו בארה"ב לייצר תקליטים, והמוזיקה הפופולארית כפי שאנחנו מכירים אותה היום, נולדה.

זו לא הייתה תקופה מושלמת, וההתעשרות האגדית של קרנגי, רוקפלר וג'י.פי. מורגן לא מצאה חן בעיני רבים, אבל בשנים האלה ארה"ב הפכה למעצמה תעשייתית גדולה וחזקה מהאימפריה הבריטית והתוצר הריאלי לנפש הוכפל למרות גלי ההגירה האדירים (הגרף מ- Wikimedia Commons):

גלעד אלפר
 גלעד אלפר

מה שעוד אפיין את התקופה הזו, זה שלא היה בנק מרכזי, לא היו הדפסות של כסף, הממשלה הייתה זעירה במונחים של היום והשיטה המוניטארית התבססה על סטנדרד הזהב.

הטענה היא לאו דווקא שהשיטה המוניטארית והשלטונית הזו הביאה לצמיחה המהירה בארה"ב, אפשר בוודאי לטעון שזו הייתה צמיחה מבסיס נמוך, אבל אפשר גם לתהות מדוע שיטה כלכלית שהוכיחה את עצמה, לפחות כשיטה המאפשרת צמיחה מהירה, הפכה למוקצה מחמת מיאוס. מה גם שהשיטה הנוכחית של הממשלה הגדולה והריכוזית נכשלת בצורה כל כך ברורה.

הדפסת כסף זה כוח

שתי טענות מרכזיות מועלות כנגד חזרה לסטנדרד הזהב, השיטה שעמדה במרכז תקופת הצמיחה הגדולה של ארה"ב ושנזנחה לחלוטין בשנת 1971: הטענה הראשונה היא שאין מספיק בזהב וההספקה שלו לא עולה בקצב מספיק מהיר לתמוך בצמיחה כלכלית; הטענה הזו מבלבלת בין כסף לצמיחה, צמיחה היא תוצאה של ייצור, כסף זה בסך הכל שיטה לתמחר את המוצר. כאשר כמות המוצרים עולה וכמות הכסף קבועה, המחירים יורדים - בדיוק כפי שקרה בשלושים השנים האחרונות של המאה ה-19. ומה כל כך רע במחירים יורדים?

הטענה השנייה היא רצינית ובעייתית יותר. סטנדרד הזהב מוציא מידי הממשלה כלי מדיניות מרכזי - הדפסת כסף. בעזרת הדפסת כסף אפשר לממן, לפחות עד שהאינפלציה מתחילה להשתולל, תקציבים נדיבים, חבילות חילוץ, סובסידיות ומענקים לקבוצות אינטרסים, למקורבים, למלחכי פנכה, לפרזיטים ולשאר הקבוצות הלא יצרניות של החברה - הרי הקבוצות היצרניות לא צריכות את עזרת הממשלה.

ההיסטוריה אמנם מוכיחה - החל מברית המועצות, דרך זימבבואה של מוגאבה, ישראל בשנות ה-80 וכלה בארה"ב של אובמה - שהדפסות כסף ככלי מדיניות מעוותות את הכלכלה, גורמות לאינפלציה ופוגעות בציבור החוסכים. אבל הדפסות כסף זה כוח ופוליטיקאים אוהבים כוח.

עכשיו תסתכלו על ברק אובמה, אנגלה מרקל, בן ברננקי, ז'אן קלוד טרישה, ניקולא סרקוזי וגם על הפוליטיקאים שלנו ותנסו לדמיין בכמה ישתפרו החיים שלנו אם לאנשים האלה יהיה פחות כוח.

הכותב הוא אנליסט באקסלנס-נשואה ברוקראז'

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988