כך מחלקים דירה

4 יתומים מ-3 אבות. כיצד החליט בית המשפט לחלק דירה אחת של האם המנוחה?

בחודש שעבר דן בית המשפט לענייני משפחה בנצרת בבעיה נפוצה בדיני הירושה: מחלוקת בין מספר יורשים סביב אופן החלוקה והשימוש בדירה אחת.

המנוחה הלכה לעולמה בנסיבות טרגיות בדמי ימיה, והותירה אחריה 4 ילדים ועיזבון הכולל את דירת מגוריה בלבד. נסיבות המקרה יוצאות דופן מאחר והיורשים הם קטינים מ-3 אבות שונים, כך שלאחר מות האם משמורת האחים פוצלה, וכל אחד מהיתומים עבר לחיות עם אביו הביולוגי.

עם זאת, המחלוקת בשאלה מה ייעשה בדירה שירשו הילדים היא שאלה משפטית עקרונית. אחד מהיורשים ביקש למכור את הדירה ולחלק את התמורה בין האחים, השני ביקש לרכוש את חלקיהם של האחרים ולהמשיך להתגורר בדירה, והשלישי התנגד למכירת הדירה בכל צורה ואופן, וביקש להשכירה לצד שלישי ולחלק את דמי השכירות בין האחים.

כשבית המשפט נתקל במקרה שבו יורשים חולקים נכס אחד שלא ניתן לחלקו בעין ולהפריד את השותפות בו באופן פיזי, כמו במקרה של ירושת דירה אחת, וליורשים יש רצונות שונים באשר לשימוש שיעשה בנכס, עליו לפעול על-פי מספר עקרונות משפטיים.

העיקרון הבסיסי ביותר הוא האינטרס של חלוקת הירושה ככל שניתן והפרדת שותפויות לטווח ארוך, שיש בהן בדרך-כלל כדי לעודד ריב ומדון עם השנים. על-פי חוק המקרקעין, לכל שותף בנכס יש זכות לדרוש שהשותפות תפורק בכל עת, ולכן לכאורה רצונו של מי שמבקש למכור את הדירה ולחלק את התמורה בין היורשים גובר.

ליורשים יש גם זכות קדימה על פני צדדים שלישיים להציע מחיר לרכישת חלקם של היורשים האחרים, והנכס יימכר ליורש המרבה במחיר, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק.

חוק המקרקעין אמנם קובע גם סייג, לפיו בית המשפט צריך להתחשב ככל האפשר בדרישה של חלק מהשותפים להמשיך לקיים את השיתוף ביניהם, אם יש כזאת, אך השימוש בסייג זה נעשה בצמצום רב. לרוב יקבלו את התנגדותו של אחד השותפים לפירוק השותפות בעיקר במקרים שבהם אחוז הבעלות של השותף המבקש את פירוק השותפות הוא זניח או מזערי, ומאידך הנזק הצפוי להגרם לשותף המתנגד לפירוק הוא גדול.

במקרה שנדון בחודש שעבר, אחד היורשים ניסה להתנגד למכירת הדירה ליורש האחר מסיבות רגשיות. אפוטרופסו של הילד טען כי מתן רשות לאחד האחים לרכוש את דירת האם ולהמשיך להתגורר בה, תוך נישולו של הילד האחר על-ידי אילוצו למכור את חלקו, יפגע ברגשותיו של הילד, שייאלץ להסתכל בעיניים כלות בילד האחר ש"זוכה" לעשות שימוש בדירה.

בית המשפט דחה את ההתנגדות על בסיס ההוראה בחוק המקרקעין, הקובעת כי אין בבעלות ובזכויות אחרות במקרקעין כדי להצדיק דבר הגורם נזק או אי-נוחות לאחר, ולטעמו של בית המשפט הנזק הנפשי שעלול להיגרם לילד המתנגד, אינו מצדיק גרימת נזק לאח האחר שיכול להפיק תועלת מהאפשרות להמשיך להתגורר בדירת האם.

אמנם צדק בית המשפט כשהלך עם מגמת החוק והפסיקה לפרק את השותפות, למכור את הדירה ולחלק את תמורתה, אך מאידך להתנגדות לדרך פירוק השיתוף על בסיס רגשי דווקא יש על רגליים בהוראות חוק הירושה, הקובע כי נכסי עיזבון יחולקו בין היורשים בשים לב גם לערך הרגשי שיש לנכס מסוים לגבי יורש ספיציפי. להוראה זאת יש משקל מיוחד בכל הנוגע למקרקעין, מכיוון שבתי המשפט מכירים בזיקה הרגשית של בעלים כלפי הבית או הדירה.

מאחר ולהיבט הרגשי יש יותר ממימד אחד לגבי היורשים, יתכן שבמקרה זה, ודווקא משום שמדובר בקטינים אשר אימם הייתה החיבור היחידי בינהם, היה מקום לקבל חוות-דעת מומחה באשר להשלכות הנפשיות של מכירת הדירה לאחד הילדים על פני האחרים, וגם אם אין מקום להותיר את הדירה בבעלות משותפת, אולי מוטב למכרה לצדדים שלישיים נטולי מעורבות רגשית בנכס.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"לובס".

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988