עצמוני בשטח - פרופ' שלמה מור-יוסף פורש מבי"ח הדסה

פרופ' שלמה מור-יוסף, שלנצח ייזכר כמי שדיווח שראש הממשלה אריאל שרון "נושם באופן עצמוני", פורש מהדסה אחרי 40 שנה ■ בראיון בלעדי ל-G הוא מבקר את המתמחים ("מאבק אלים"), מסביר למה לא לקח מגפון כמו העמיתים שלו מאיכילוב ומשיבא ("לא מסכים עם מה שהם עשו"), ומרמז לשלב הבא: "פוליטיקה? בהחלט אופציה"

בעוד חודש יעזוב פרופ' שלמה מור-יוסף "בית". כמעט 40 שנה הוא במרכז הרפואי הדסה, מימיו כסטודנט ועד לתפקידו כמנכ"ל, להוציא שתי גיחות ללימודים בחו"ל וקדנציית ניהול של בית החולים סורוקה. היסודות של הבית הזה חרקו בשנים האחרונות, ואת הסכסוכים המכוערים עם בעלי הבית שמעו כל השכנים. אבל מור-יוסף, שיפנה את מקומו לטובת מנכ"ל קופת חולים מכבי היוצא פרופ' אהוד קוקייה, מדגיש בראיון פרישה ש"אני מרגיש שאני עוזב משפחה גדולה ואוהבת, ואני גם עוזב מאהבה. אני בטוח שבכל מקום שבו אהיה אמשיך לדאוג ולתרום להדסה כמיטב יכולתי".

מאיזו פוזיציה תעשה את זה?

"אני חושב שאחרי תפקיד מנכ"ל הדסה יש מעט מאוד תפקידים אטרקטיביים במערכת הבריאות בישראל. אחרי 11 שנות ניהול אינטנסיבי בהדסה וארבע שנות ניהול אינטנסיבי בסורוקה, אני מרגיש שיש עוד דברים שאני יכול להוביל. יש לי כל מיני הצעות, אבל החלטתי בשלב זה לא להחליט. אני רוצה לתת קצת חופש למוח ולראות אילו אופציות קיימות. אני מניח שזאת לא תהיה תקופה ארוכה".

אז לא נראה אותך בתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות הבא?

"לא. הציעו לי בעבר את התפקיד פעמים מספר. שר הבריאות זה סיפור אחר, אבל אף אחד לא הציע לי".

כבר קיבלת הצעות להיכנס לפוליטיקה?

"כן. זאת אחת האופציות. היא לא מאוד מגובשת, אבל זאת בהחלט אופציה שאני לא פוסל", אומר מור-יוסף, שב-2008 שקל להתמודד על ראשות עיריית ירושלים, אך הדבר לא יצא לפועל. "לקחתי לעצמי זמן כדי לראות אם זה באמת משהו שיעניין אותי, ויש כמובן גם אפשרויות בעולם העסקי והציבורי".

"לצערי", הוא מוסיף בחיוך, "לא חשוב מה אעשה בחיי המקצועיים, ברמה הציבורית-כללית תמיד יזכרו לי רק את אריאל שרון".

אשפוזו של ראש הממשלה לשעבר ב-2006, שהובהל להדסה עין כרם בעקבות שבץ מוחי, הזניק באחת את מור-יוסף מאנונימיות כמעט מוחלטת לאור זרקורים בינלאומי. מור-יוסף מסר אז לתקשורת עדכונים תכופים על מצבו של שרון, לימד את עם ישראל לגלגל על הלשון את הצירוף "נושם באופן עצמוני", ואף זכה לחיקוי ב"ארץ נהדרת".

"זאת הייתה תקופה משמעותית ומיוחדת מאוד להדסה ולי", הוא משחזר. "הייתה חשיפה תקשורתית שאין לה אח ורע, וברמה האישית היא טלטלה אותי בצורה דרמטית. האנונימיות שלי נעלמה לחלוטין. עד היום מזכירים לי את זה בכל מקום. נתפסתי כרופא של שרון, אף שבפועל לא טיפלתי בו. גם לא הכרתי אותו. אנשים היו מתקשרים אליי אחרי זה עם בעיות נירו-כירורגיות, אבל אני רק ניהלתי את המקרה מבחינה ארגונית, לא רפואית. אני בכלל גינקולוג".

כיום הוא "נמצא בקשר לא רציף עם משפחת שרון, מדי פעם פוגש אותם באירועים. זה מאוד מיוחד שעברו שש שנים מאז האירוע, והוא עדיין חי".

"המתמחים נרדמו בשמירה"

מור-יוסף, 60, פורש מהדסה בתקופה שבה מערכת הבריאות בישראל סוערת. שביתת הרופאים גרמה לאנרכיה גדולה, שנמשכה חודשים ארוכים וכללה צעדי מחאה חריפים, כגון נטישת מחלקות, שביתות רעב והפגנות המוניות ברחבי הארץ. הסכם השכר הקיבוצי שנחתם בסוף אוגוסט, לאחר 160 ימי שביתה ומשא ומתן עיקש בין הרופאים לבין האוצר, הצליח לכבות רק חלק מהלהבות המשתוללות - בעיקר מכיוונם של המתמחים, שחזרו לעבודה סדירה אך מאות מהם (וביניהם כמאה מהדסה) הגישו מכתבי התפטרות אישיים, שייכנסו לתוקף מתחילת אוקטובר, והודיעו כי בכוונתם לפעול לביטול ההסכם.

"השבועות האחרונים מאופיינים ברצון בפתרונות קיצוניים ומיידיים מצד אחד, ובנכונות לנקוט צעדים אלימים ביותר מצד שני", אומר מור-יוסף. "האלימות שבצעדים האלה מוגזמת. למתמחים היה הרבה זמן לבוא לידי ביטוי, לפני שעוד בכלל התחיל המשא ומתן, ובטח במהלכו. אני חושב שהם קצת נרדמו מבחינתם בשמירה. וכשהם התעוררו, הם התעוררו להסכם חתום".

מור-יוסף סבור שההסכם "טוב, ציוני ואידיאולוגי. אולי הוא לא טוב למתמחים, אבל זה הסכם טוב. ההסתדרות הרפואית באה מהיום הראשון למאבק עם רשימה של דברים שניסו לפתור את הבעיות. הכול הופיע באתר שלה. אם מישהו מהמתמחים רצה לקרוא, הוא ידע בדיוק עם מה היא הולכת, הוא רק לא ידע את המינונים שיצאו בסוף. המתמחים אומרים - אם ייתנו לנו יותר כסף יצילו את הרפואה הציבורית. אבל מה זה להציל את הרפואה הציבורית? כל אחד משתמש בזה לצרכים שלו. הדבר האחרון שהשביתה הזאת עשתה היה לחזק את הרפואה הציבורית, כי במהלכה היא דחפה אנשים לרפואה פרטית.

"קחי למשל את נושא תורנויות הבכירים. צריך לזכור שבסוף יש גם חולים, לא רק רופאים, ולחולה זה טוב שיראה אותו בלילה רופא מומחה. נוכחות של מומחים לפחות עד חצות תשפר משמעותית את הטיפול בחולה הדחוף".

המתמחים לא חושבים כך. הם דורשים לפתוח את ההסכם.

"בשביל מה לפתוח את ההסכם? מישהו בכלל יכול לעמוד בקווים האדומים של המתמחים? עם הקווים האדומים האלה אי-אפשר לספק אותם. אני לא מאמין שמערכת ציבורית יכולה לעמוד בזה. במערכות ציבוריות הפתרונות הם הדרגתיים ולא קפיצתיים. אם מעלים למתמחים - צריך להעלות לכל מי שמעליהם, כי לא יכול להיות שמתמחה ירוויח יותר מהמנהל שלו. ואם מעלים לרופאים, צריך לעלות לאחיות, ואז למורים ולעובדים הסוציאליים. ובסוף אומרים שאין צדק חברתי, כי אין כסף לדברים אחרים. זה מאוד מורכב.

באופן אישי מור-יוסף היה מעדיף לתגמל את שכבת הרופאים שנמצאת בעשר השנים הראשונות לאחר ההתמחות: "התמחות זאת תקופת ביניים, שבסופה צריך לראות קפיצה בהשתכרות. כל מתמחה יהיה בסוף רופא מומחה, וזה לא הרבה זמן".

אין לך אמפתיה כלפי המתמחים?

"ודאי שכן, ואני חושב שהדרישות שלהם לגיטימיות, אבל להפוך את זה למאבק אולטימטיבי זה לא נכון. זה לא או שתיתנו לנו או שאנחנו רוצים שתרדו על הברכיים. לזה אני קורא מאבק אלים. אני מאוד מודאג מכך שהתגובות של אחרי ההסכם מעבירות מסר ברור לאוצר ולוועדים אחרים, שוועד צריך לדאוג לחזקים ולא לחלשים. כי אם הוא דואג לחלשים, החזקים אחר כך מקעקעים אותו. מסקנה נוספת היא שעדיף לתת לכולם באופן שווה. זה פתרון גרוע ביותר, אבל זה המסר - אם לא תחלקו לכולם אותו הדבר ותדאגו לחלשים, יפילו אתכם".

אז מה הפתרון למתמחים?

"מוכרחים למצוא בתוך ההסכם את היכולת לעשות התאמות שייתנו מענה לטענות שלהם, אם כי לא לכל הטענות. בהסכם של כמעט 3 מיליארד שקל יש מספיק מה לעשות - הקדמות של תשלומים, הסטות של אחוזים. המתמחים הם הבסיס המקצועי של כל בית חולים, והמתפטרים, אפילו שהם מציגים את זה כזכות יסוד, לא רוצים להתפטר. רובם מתפטרים כאמצעי לחץ על המערכת ולא כהרמת ידיים. וכל הדיבורים האלה שהם ילכו לעבוד באוסטרליה, אז אני מציע להם שמי שבאמת רק זה מעניין אותו, שילך לעבוד בצפת ויקבל את כל ההטבות שמקבלים בפריפריה. למה צריך לטוס עד אוסטרליה?".

"בפריפריה לא מתפטרים"

מור-יוסף, שבתו אירית הייתה עד לא מזמן מתמחה בהדסה, מזכיר ששכבת המתמחים אינה מקשה אחת: "יש ביניהם שלוש קבוצות - מרכז, פריפריה, והמקצועות המבוקשים להתמחות מול המקצועות שאינם מבוקשים. בפריפריה לא מתפטרים, וגם לא תמצאי פלסטיקאי, רופא עיניים או רופא עור שיתפטר. אין פה איזו סולידריות של כלל המתמחים; יש פה קבוצה ממרכז הארץ, שכועסת שנתנו לפריפריה יותר, וסוחפת מה שהיא סוחפת".

מור-יוסף היה עסוק בחודשים האחרונים בפגישות עם ועדי העובדים בהדסה ובשיחות אישיות עם מתמחים. מטרתו הייתה למזער את הפגיעה בחולים, אבל גם בהכנסות בית החולים. זה לא הצליח: בית החולים איבד בשביתה סכום לא מובטל של כ-18 מיליון שקלים. "זה כסף שהלך לבלי שוב", הוא אומר. גם מספר המתפטרים בהדסה מתקרב למעוזי ההתנגדות הגדולים של המחאה, בית החולים שיבא למשל.

מה אתה מציע למתמחים של הדסה?

"הדסה הוא בית החולים היחיד שיש בו ועד רופאים צעירים, המקיים דיאלוגים שוטפים עם ההנהלה (מור-יוסף אף שימש בעברו כיו"ר הוועד). הצעתי להם להגביר את הדיאלוג ולנסות ולמצוא פתרונות רלבנטיים שישפרו את הנושאים המעיקים עליהם".

ועדיין, התסכול וההתמרמרות לא ייעלמו כל-כך מהר.

"נכון. ההתפרצות הזאת לא יכולה לעבור בזה שיגידו להם שהם מפונקים, שזה דור אחר. להפך. אלה האנשים שלנו, זה העתיד שלנו, ואנחנו צריכים שהם יהיו מאושרים. אני רואה את הזעם ואת הכעס יוצאי הדופן, ואמרתי למתמחים בהדסה שגם אנחנו, כהנהלה, לא יוצאים מהמהלך הזה כמו שנכנסנו אליו".

מה יקרה כשמכתבי ההתפטרות ייכנסו לתוקף?

"לדעתי חלק מהם ימשכו את מכתבי ההתפטרות ברגע האחרון. זאת התפטרות של הפעלת לחץ. צריך לזכור גם שככל שההתפטרות יותר אישית, כך ההגנה פחותה בעתיד. אם אחר כך לא יקבלו מתמחה בחזרה לעבודה - ולא שיש לנו כוונות לא לקבל מישהו - אי-אפשר יהיה לטעון לאיזו הגנה ארגונית. אבל אנחנו גם יכולים למצוא את עצמנו באמצע החגים בלי מתמחים בחלק מבתי החולים או בחלק מהמחלקות".

מור-יוסף נאלץ להתמודד בחודשי המחאה עם מצב מורכב, שלפיו רופאי הדסה שבתו, אך המרכז הרפואי נמנה עם נציגי המעסיקים במשא ומתן שהתנהל מול המדינה. את המעסיקים ייצג בראש ובראשונה משרד האוצר; שנייה לו הייתה קופת חולים כללית שבבעלותה 14 בתי חולים ציבוריים, ו"כינור חמישי", כפי שמגדיר זאת מור-יוסף, היה הדסה. "הדסה לא הייתה מובילה במשא ומתן", הוא מסביר. "למשל, לא הייתה לנו שום השפעה לגבי כמה המדינה תשקיע. היו לנו כמה אינפוטים".

מן הצד השני של השולחן ישבו נציגי ההסתדרות הרפואית, ובראשם היו"ר ד"ר ליאוניד אידלמן. מור-יוסף נכח במשא ומתן פעמים אחדות, במקרים אחרים שלח נציג, ולכל אורך התקופה שמר על שתיקה יחסית למנהלי בתי חולים אחרים.

קולגות שלך, כמו גבי ברבש מאיכילוב, זאב רוטשטיין משיבא ורפי ביאר מרמב"ם היו אקטיביים במחאה ונתנו רוח גבית לרופאים. קולך כמעט שלא נשמע.

"נכון. אני לא מסכים עם מה שהם עשו. אבל בראש ובראשונה, הדסה היא מעסיק; אני לא יכול מצד אחד לשבת בדיונים ומצד שני לעמוד עם מגפון. רוטשטיין וברבש הם עובדי מדינה ולא מעסיקים, אז הם יכולים להרשות לעצמם לעשות דברים. אני לא יודע אם הייתי עושה את זה בתפקידם, זה כבר עניין של אופי".

איך, להערכתך, יסתיים המאבק?

"אני אופטימי. אני מאוד מקווה שיימצא פתרון שיהיה לשביעות רצון כל הצדדים ושנישאר עם כל המתמחים. אני חושב שהאנשים האלה למדו רפואה מתוך שליחות ורצון לעסוק במקצוע. הם לא למדו רפואה כדי לעבוד בחברות היי-טק או ביו-טק. הם לא למדו רפואה כדי לעבוד בקנדה או באוסטרליה. הם מלח הארץ".

כתף קרה מנשות הדסה

התנהלות על רקע מאבקים חריפים אינה חדשה למור-יוסף. בשנים האחרונות הוא צד במאבק אישי מול הבעלים של בית החולים: נשות הדסה, ארגון נשים ציוניות אמריקאיות. תחילת המאבק, ב-2008, בתקופת המשבר הכלכלי העולמי. נשות הדסה קיצצו באופן משמעותי את תרומתן למרכז הרפואי, ואף החלו להתערב מאוד בניהול בית החולים. הן אמנם ממשיכות להעביר בכל שנה סכום קבוע של 19 מיליון דולרים לתקציב השוטף של בית החולים, המהווה כיום כ-5% מתקציבו השנתי, אך התמיכה שלהן בפיתוח המרכז הרפואי ירדה, והכניסה את הדסה למצב כלכלי בעייתי.

השנתיים הבאות לוו ביחסים מתוחים ומתוקשרים בין מור-יוסף לבין נשות הדסה, בראשות הנשיאה דאז ננסי פלצ'וק. יוסי ניצני, שכיהן באותה תקופה כיו"ר הדירקטוריון של הדסה, אמר בעבר בראיון ל-G כי מעורבותן של נשות הדסה הייתה "עד לרמה שיכולה לפגוע ביכולת של ההנהלה בארץ לנהל".

מור-יוסף מתייחס: "כשארגון נכנס לקשיים, באופן טבעי הוא מחפש מה אפשר לעשות עם סעיפי ההוצאה הגדולים שלו. מכיוון שאחד מהם הוא הדסה, לאט-לאט הייתה יותר מעורבות בפעילות בית החולים, ומטבע הדברים זה הביא למתחים שהיו מרוחים על כל העיתונים. אני רק שמח שבסופו של דבר השכל הישר התגבר. צריך גם לזכור שנשות הדסה הקימו את בית החולים. הן הבעלים, וככאלה יש להן תפקיד. עם השנים, אופיו של בית החולים השתנה והוא הפך למרכז רפואי ענק. הן הרגישו שהיכולת שלהן לפקח על פעילותו מוגבלת, והקימו דירקטוריון פעיל ומקצועי".

מור-יוסף יישם בבית החולים תוכנית הבראה אינטנסיבית, אך בשיאה החליטו נשות הדסה שלא להאריך את חוזה העבודה שלו, ולשחרר אותו מתפקידו ב-2010, אחרי שתי קדנציות וכפי שסוכם מראש. ההחלטה אף גובתה באישור הדירקטוריון, שנשות הדסה מהוות כשליש מנציגיו. הודעה על כך עוררה תסיסה עצומה בקרב עובדי בית החולים. מור-יוסף זכה בתמיכה גורפת מוועדי העובדים, שראו בו מנהיג, ויצאו למאבק חסר תקדים בבעלים בדרישה להשאירו. גם גופים כמו ההסתדרות הרפואית ואיגוד מנהלי בתי החולים התנגדו לפרישתו בעיתוי קריטי זה. בשיאו של המאבק אף התפטרו, כצעד של מחאה, שלושה חברי דירקטוריון: היו"ר ניצני, פרופ' רות ארנון ממכון ויצמן ותת-אלוף במיל' אבנר נווה. התפטרותם הכתה גלים, וכעבור זמן קצר סוכם שמור-יוסף יישאר בתפקיד.

"הגענו להבנה שכדאי שאשאר עוד שנה בתפקיד כדי להשלים את התהליכים שהתחלתי בהם, כך מור-יוסף. "לצערי, בשביל להגיע להחלטה הזאת, זה חייב שהדירקטורים הישראלים יתפטרו".

איך הרגשת כשנשות הדסה מתחו עליך ביקורת גלויה, כשאתה עדיין מנכ"ל מכהן?

"מנכ"ל מסתכל למעלה ולמטה. מה שאני לוקח מהתקופה הזאת זה את התמיכה הסוחפת של העובדים ושל הציבוריות הישראלית. כשאדם מקבל תמיכה כל-כך רחבה מהסביבה שבה הוא חי, לא יכול להיות סיפוק יותר גדול מזה. נכון שמול נשות הדסה זאת הייתה תקופה לא נעימה, אבל התגברנו".

איך מרגיש מנכ"ל שמציע מיוזמתו שיישאר בתפקיד, אך הדירקטוריון דוחה את ההצעה?

"אני לא יכול להגיד שנהניתי מזה. אבל בסופו של דבר הם הסכימו. זה לקח הרבה אנרגיות שליליות שהצטברו במערכת. אני לא חשבתי שזה צריך להיות מנוהל ככה, אבל אני שמח להגיד שגם בית החולים וגם הארגון צלחו את המשבר. צריך לזכור שנשות הדסה הוא ארגון ענק, שיש לו הזדהות טוטאלית עם העם היהודי ועם מדינת ישראל. במהלך השנים הן השקיעו מיליארדי דולרים בתחומים שונים בישראל, בעיקר בבריאות".

באופן מפתיע למדי מור-יוסף סבור שיש להקים דירקטוריון בכל בית חולים ישראלי. "אין מספיק פיקוח על מנהלי בתי חולים, ואני אומר את זה בתור מי שלכאורה נפגע מהפיקוח הזה", הוא אומר. "מדובר במערכות גדולות מאוד, שיש להן השפעה רבה על אזרחי ישראל. מנכ"ל משרד הבריאות לא יכול לפקח בצורה שוטפת על כל בתי החולים שנמצאים תחתיו".

עם זאת, הוא מסייג כי "דירקטוריון של בית חולים צריך רוב ישראלי, כי זה מוסד שיש לו משמעות רבה לציבור בישראל (כיום בדירקטוריון הדסה רק שליש מהנציגים הם ישראלים). ראוי שיהיו נציגי הבעלים, אבל בתי החולים צריכים דירקטוריונים מקצועיים, לא של תורמים ולא של אנשים שבאים להתחכך בתפקידים ציבוריים".

"זה לא רק עוד בניין"

אחת הסוגיות הבוערות במשא ומתן בין הרופאים לאוצר הייתה סוגיית השר"פ - שירותי רפואה פרטיים - בתוך כותלי בית החולים. הסוף, כידוע, הוא שהאוצר לא התקפל ולא אישר להפעיל את השר"פ, למורת רוחם של מנהלי בתי החולים הגדולים. אולם הדסה הוא מקרה יוצא דופן. מדובר במרכז הרפואי היחיד בארץ שבתי החולים שלו מספקים שר"פ.

יש הטוענים שכל מה שלא בהול מופנה בהדסה לשר"פ, כולל פרוצדורות שאין סיבה לבצע אותן באופן פרטי.

"ההכנסות מהשר"פ מהוות כ-5% מכלל הכנסות בית החולים, כך שרחוקה הדרך. בית החולים לא עומד או נופל על השר"פ. אנחנו גם לא נותנים למחלקות לעבור מעל 25%-20% פעילות שר"פ, וההיקפים האלה מנותרים כל הזמן על-ידי ההנהלה. אני לא אומר שאת מה שיש בהדסה אפשר להעתיק לכל בית חולים. זה לא מודל חף מחסרונות. ואני מוכרח לומר שככל שיש יותר ביטוחים משלימים, החסרונות של המודל הזה עולים יותר ויותר. עם זאת, האופי של הדסה הוא שיש בו רופאים בכירים מסביב לשעון, שזה מאוד ייחודי מפני שהרפואה הפרטית נעשית בתוך כותלי בית החולים".

מור-יוסף מדגיש שהוא אינו מתעסק רק בכסף, אלא בעיקר ב"פיתוח הקליני של בית החולים, הכנסת טכנולוגיות חדשות, פיתוח המחקר, פיתוח כוח האדם; אמצעים שמאפשרים לנו למלא את השליחות שלנו - טיפול רפואי, חינוך רפואי ומחקר רפואי".

חלק מהשגת היעדים האלה בא לידי ביטוי בשנים האחרונות בהקמת מגדל אשפוז חדש בהדסה עין כרם, שהפך ל"בייבי" של מור-יוסף: פרויקט ענק של מאה אלף מטרים רבועים, 500 מיטות, והשקעה של כ-1.3 מיליארד שקלים. "זה לא רק עוד בניין", הוא נרגש, "זה פרויקט שמשנה את הדסה בכל המישורים: הוא ישנה את כל צורת העבודה, יכניס טכנולוגיות חדשות וישנה את איכות החיים של החולים ושל הצוות הרפואי".

מור-יוסף יישאר בסביבת הדסה עד מארס 2012, אז ייחנך מגדל האשפוז החדשני, וארגון נשות הדסה אף יציין במועד זה 100 שנה להיווסדו. "התחלתי את הפרויקט ואסיים אותו", כך מור-יוסף, שעד אז סביר להניח שגם נדע מה יהיה תפקידו הבא.

בינתיים הוא מפנה פנאי לתחביב ותיק שלו - כדורגל, תחום שבו הוא אוהד כבר שנים שתי קבוצות יריבות בירושלים.

אתה עדיין הולך בשבתות גם למשחקים של הפועל וגם של בית"ר?

"בהחלט. עוד לא התייאשתי מזה. מספורט לא מתייאשים".

שלמה מור-יוסף

אישי: 60, מתגורר בירושלים, נשוי ארבעה ילדים ושלושה נכדים

מסלול: למד רפואה באוניברסיטה העברית והתמחה בגינקולוגיה. בהמשך התמחה בגינקולוגיה אונקולוגית באנגליה ולמד לתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת הרווארד. שימש כסגן מנהל הדסה עין כרם, כמנכ"ל סורוקה, ומ-2001 מכהן כמנכ"ל המרכז הרפואי הדסה

הדסה במספרים
 הדסה במספרים

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988