הנקראות ביותר

מחלקת טראומה

ד"ר ערן הלפרן, מנכ"ל בילינסון, לא מהסס לצאת נגד המתמחים שחידשו השבוע את מחאתם ונטשו את בתי-החולים: "הם משניאים את המקצוע" ■ בראיון גלוי-לב ל-G הוא קורא לאוצר "לשפר את התנאים", ומודה: "אני לא בטוח שהמערכת תחזור להיות מה שהייתה, כולנו נחזור עם הרבה צלקות"

עוצמתו של מאבק הרופאים המתמחים הפתיעה מאוד את ד"ר ערן הלפרן, מנכ"ל המרכז הרפואי רבין, החולש על בתי החולים בילינסון והשרון. "בתקופה האחרונה אני לומד יותר ויותר על דור ה-Y. כיום, מתמחה צעיר הוא טייס או לוחם שייטת לשעבר, שיש לו גב של אבא ואימא והוא עומד חזק מול המערכת. זה דור שכנראה לא מעניין אותו עוד 1,000 שקל; את זה אבא נותן. הוא רוצה עוד לילה עם המשפחה, עוד סוף-שבוע בבית".

ומה רע בזה?

"זה לא שהם פחות מסורים ולא שפחות אכפת להם, אבל הנכונות להקרבה ולהתמסרות טוטאלית לקריירה אולי שונה מדור קודם. המערכת לא מבינה שהפרופיל הממוצע הוא אחר ושצריך להתייחס לזה".

אחרי תקופה של שקט יחסי בגזרה, מאבק המתמחים התפרץ שוב השבוע, כאשר מאות מהם נטשו את עבודתם בבתי החולים. הצעד החריף הזה מתבצע במקביל להליך המתנהל בבג"ץ על עתירת המתמחים נגד החלטת בית הדין לעבודה לבטל את התפטרותם, בשל מה שהוגדר על-ידו כצעד ארגוני שנועד להפעיל לחץ לשינוי הסכם קיבוצי. "אני לא יודע אם זה טוב שהמשבר יירגע בכיפופי ידיים, זה לא טוב שצד אחד ינצח", אומר הלפרן, שכחמישים ממתמחיו נמנים עם קבוצת המתפטרים. "אין פה רעים וטובים, צודקים ולא צודקים. יש פה צדק לכל הצדדים. זאת הגדרה של טרגדיה, לא? הפתרון הוא לראות איך אפשר לשפר את התנאים. המדינה צריכה לגשת צעד אחד הלאה".

הלפרן אומר שלא הופתע מכך שבימים של כאוס מוחלט במערכת, מתמחים צעירים לא היססו לצאת נגד מנהלי בתי חולים. מבחינתו, הקווים האדומים נחצו ביולי האחרון, כשעשרות מתמחים התבצרו בחדר המיון בבילינסון, אף ששעות ספורות לפני כן הוצאו צווי מניעה נגד צעדי ההשבתה. "הפתיע אותי שמתמחים עושים קונץ-פטנט והולכים להתאשפז במיון. עבורי זה היה שבר, איך ציבור אינטליגנטי, מוביל, שומר חוק בדרך כלל - הציבור הכי נורמטיבי - מוכן, כגוף, להמרות פסיקה של בית דין. זה כאב לי מאוד".

הלפרן ניגש בזמנו לדבר עם המתמחים במיון. זמן קצר לאחר מכן הם טענו כי איים עליהם במילים קשות. "אני אחפש אתכם שמית, אחד אחד, אגיע אליכם ואטפל בכם", הוא צוטט. הדברים עוררו מהומה, עד כדי כך שיום לאחר מכן יצאה להגנתו בתו נעמה, רופאה מתמחה בהדסה, שאמרה כי "אבא לא אמר את הדברים מעמדה שהוא לא יודע מה עובר עלינו, הוא יודע כמה החיים שלנו קשים - הוא עוזר לי לשלם את שכר הדירה כשאני לא סוגרת את החודש".

להלפרן גרסה מעט מרוככת של האירועים. "אני לא בטוח שאמרתי את זה ככה", הוא אומר. "אבל הייתי מאוד נרגש. המניפולציות זעזעו אותי. אני לא יכול לראות רופא עם שלט 'אני עובד כפייה'. האנלוגיה הזאת נוראית בעיניי. הם לא עובדי כפייה, והם משניאים את המקצוע על עצמם ועל חבריהם. הם עושים נזק גם לעצמם, וזה כואב לי".

הלפרן סבור שגם אחרי שיימצא פתרון למשבר המתמחים, "כולנו נחזור לעבודה עם הרבה צלקות".

הגדר צלקות.

"אני לא בטוח שהמערכת תחזור להיות מה שהייתה, מה שקרה הוא די טראומתי. גם אני, שעמדתי מולם, לא מרגיש עם זה לגמרי נוח. אלה עובדים שלי שאולי בעתיד יהיו מנהלים וזאת לא סיטואציה פשוטה. הרבה מהתסכול שלהם הוא נכון וכוונותיהם רצויות, אבל הדרך לחלוטין לא לגיטימית ומסוכנת. אני חושב שיותר ויותר מהם מבינים את זה".

תוספות שכר לרופאים, בין מנהלים בכירים ובין מתמחים, הן רק חלק קטן בפתרון הבעיות הבוערות במערכת הבריאות. "הפתרון הוא לא בזירה של יחסי עבודה", מבהיר הלפרן. "צריך לעשות רפורמה במערכת הבריאות, רפורמה רצינית במערכת האשפוז, להקים ועדה כעין טרכטנברג. חייבים להזרים כסף ממשלתי. אותי קצת מקומם למה יש 450 מיליון שקל לאסותא באשדוד, ואין 450 מיליון שקל לתשתיות ישנות לתושבי פתח תקווה. זה צורם. יש פה ציניות נוראית, של האוצר בעיקר. המערכת הזאת היא עמוד שדרה של החברה בישראל, לא רק בבריאות, אנחנו נותנים הרבה 'ונטיל' גם למערכת החברתית".

עמוד שדרה שמאיים להישבר.

"כן, שנים רבות נהנינו מעודף רופאים. היינו פרזיטים מכל העולם, ומבחינת המעסיקים, פעם רופאים היו סחורה זולה יחסית. המון רופאים, עולים חדשים שאפשר היה להתעמר בהם ולהעביד אותם עם שכר נמוך, אמרו תודה שקיבלו מקום עבודה מסודר, וזו הייתה ההתייחסות עשרות שנים. אבל המדינה גדלה, ופתאום יש מחסור אבסולוטי בכוח אדם, והמערכת לא מגיבה לזה. היו כמה ועדות, אבל אצלנו במדינה, אם זה לא בוער, אף אחד לא מתייחס בצורה רצינית. עכשיו זה בוער, ואולי זאת שעת כושר".

הלפרן מכוון את האש לפיתחה של המדינה ומביא לדוגמה את האוניברסיטאות, שקבעו מכסות נמוכות מאוד לסטודנטים לרפואה, אך במקביל הן שמחות לקלוט סטודנטים אמריקאיים במסלולים 'חוץ תקציביים', המשלשלים כסף לקופותיהן. "זה מטורף", הוא מתקומם. "אני רואה בחדר האוכל עשרות סטודנטים אמריקאים שאנחנו משקיעים בהם זמן ואנרגיה. הם נוסעים לארצות הברית, הם לא יתרמו כלום לבריאות במדינת ישראל. הם תורמים לכל האוניברסיטאות יחד כ-50-60 מיליון שקלים בשנה. אנחנו יכולים מחר בבוקר, בלי שום תשתית נוספת, ללמד חבר'ה ישראלים שהיום מסתובבים בעולם, וככה להכשיר עוד כוח אדם. זה הרבה יותר זול ממה שהולכים לשלם לרופאים".

שר"פ זה לא מחטף

אופייה של שכבת המתמחים, דור ה-Y לדידו של הלפרן, היא רק אחד הגורמים להתפרצות החריפה. גורם משמעותי נוסף הוא טיב ההסכם שנחתם באוגוסט בין ההסתדרות הרפואית (הר"י) בראשות ד"ר ליאוניד אידלמן לבין המעסיקים, המדינה, שירותי בריאות כללית והדסה. "ההסכם לא כל-כך טוב כמו שציפו, וההישגים הם לא גדולים", כך הלפרן. "הנה עצה ליו"ר ארגון עובדים מתחיל: אל תעשה שיחות שנה שלמה, אלא גמור את הדיונים בתוך חודש-חודשיים, כי אתה מעלה את הציפיות והחבר'ה שלך חושבים שמי יודע מה אתה הולך להשיג להם. ואולי זה גם נכון לגבי משרד האוצר. לשביתה ממושכת יש מחיר".

הלפרן ממשיך: "היו כל מיני גורמים אופוזיציוניים להר"י שתפסו טרמפ - הם לא אוהבים את אידלמן, או לא אוהבים את הנהגת הר"י, או שהסקטור שלהם לא קיבל מספיק. והיו גם כמה מנהלי בתי חולים שחשבו שבהסכם הזה צריך להכניס את השר"פ (שירותי רפואה פרטיים), כדי להושיע את המערכת הציבורית 'סו קולד'. הר"י הבינה די מוקדם שזה לא טיקט שהיא הולכת עליו, ולדעתי היה על כך כעס בקרב חלק מהמנהלים".

הלפרן מכוון בדבריו לשלושה מנהלי בתי חולים ממשלתיים: זאב רוטשטיין (שיבא), גבי ברבש (איכילוב) ורפי ביאר (רמב"ם); שגיבו את המתמחים ותמכו במחאתם בפומבי. במהלך שביתת הרופאים, למשל, הגיע הלפרן לכמה דיונים בבית הדין לעבודה. למתבוננים בו מן הצד קשה היה להתעלם מהליכתו העצבנית, כשראה את ברבש ואת עורכת הדין שייצגה את המתמחים (טל קרת) מסתודדים במשך זמן ממושך. "מסתודדים ומסתחבקים", הוא מסכם. אז, מחוץ לאולם בית הדין הוא היה נחרץ יותר באשר לקשר שייחס לברבש בכל הקשור לטלטלה שעוברת על המערכת. היום, לעומת זאת, הוא מעדיף ללכת מסביב.

"אני לא יודע אם קראתי את זה נכון, אבל יש ערעור", כך הלפרן. "אי-אפשר להחזיק את העולם הישן בלי לעמוד מול האתגרים. ואם האתגר הוא שחיקת שכר, צריך לתת. האוצר היה מאוד נוקשה, חכם על רופאים. חלק מהתגובות הן תגובות מסוכנות. כי זה ערעור של ממשל תקין, של היררכיות בצורת עבודה".

"קו ההגנה" של האוצר מאוד ברור. הם אומרים שמנהלי בתי החולים הגדולים שהזכרת קודם לכן משתמשים במתמחים בשביל להחזיר את השר"פ לבתי החולים. מה אתה חושב על כך?

"אני חושב שהם חשבו שזאת מטרה מאוד ראויה, שהר"י צריכה להציל את הרפואה הציבורית על-ידי הכנסת השר"פ. זה לא אוקסימורון. אם לא רוצים שר"פ בתוך בתי החולים, המדינה צריכה להכניס יד לכיס ולאפשר לבתי החולים הציבוריים להיות ציבוריים ולהתקיים בצורה נאותה. מציבים סטנדרטים, אבל צריכים לתת לנו מספיק כסף לקיים אותם. אי-אפשר, בצקצוק שפתיים, גם לייבש אותנו, גם לא לתת משכורות וגם לצפות לאותה רמת שירות. יש לנו מה להפסיד; יש לנו מערכת בריאות טובה מאוד, אבל היא על הקצה מבחינת הרבה מאוד דברים".

אז שר"פ הוא הפתרון? כמי שעומד בראש מרכז רפואי ציבורי הנמצא בבעלות כללית - הקופה שהגישה בעבר בג"ץ נגד הפעלת שר"פ בבתי חולים ממשלתיים והביאה לאיסורו - זאת לא סוגיה נוחה עבורך.

"נכון, אבל סוגיית השר"פ לא יכולה להתבצע במחטף. היא לא יכולה להיות מוכרעת בדיון בשעת לילה בין האוצר לבין שלושה מנהלי בתי חולים ממשלתיים. זאת שאלה ערכית שצריכה להיות מוכרעת בכנסת ובממשלה".

אתה משמש גם כיו"ר איגוד מנהלי בתי החולים, אבל למעשה לא דיברו איתכם בכלל במשא ומתן.

"נכון. זאת לא הפעם הראשונה. חלק מבעלי הבית מפחדים ממנהלי בתי חולים; גם בצד של ארגון הרופאים, כי הרבה פעמים אנחנו אומרים שצריך לפטר רופא מסוים, או שרופא אחר צריך לעבוד יותר. אנחנו לא הפייבוריט של ההסתדרות הרפואית, כי אנחנו הבוסים. מצד שני, מבחינת בעלי הבית שלנו אנחנו כל הזמן צועקים שאנחנו רוצים יותר, אז גם הם לא משתגעים עלינו".

עד כמה שעון הנוכחות הוא הגורם לזעם של מומחים ובכירים ממרכז הארץ?

"אני לא רואה בשעון אסון גדול, אבל גם לא ישועה גדולה. קרוב לוודאי שמול זה הר"י הייתה צריכה להביא יותר הישגים. זה לא מעליב בעיניי, אבל זה ויתור תודעתי גדול בקרב רבים מהרופאים. ציפו לקבל מול זה בוננזה".

העליב אותך שעל-פי ההסכם שנחתם, מנהלי בתי חולים וסגניהם מקבלים פחות?

"כן, אבל לא התעמקתי בזה. ההסכם הוא לא בוננזה, זה לא ישנה את מצבי הכספי הנה או הנה".

אז למה זה מעליב?

"כי מדובר בעשרות אנשים מסורים מאוד, שעובדים קשה ונושאים בנטל. זה גם מקצוע 'קצת במצוקה'. אם מישהו צריך להיות או כירורג לב או מנהל בית חולים, מבחינה כספית לפחות כדאי לו להיות כירורג לב. אנחנו רוצים למשוך לתפקיד אנשים טובים ולתת להם תגמול הגון על עבודה, שלא יסתכלו על השעון, שלא יצטרכו לעשות עוד 11 ג'ובים - שמעתי שיש כאלה במערכת", הוא שולח עקיצה למנכ"ל שיבא, זאב רוטשטיין, שעל-פי דוח מבקר המדינה עסק ב-11 עבודות פרטיות במקביל לתפקידו.

"רוב המנהלים מתפרנסים מהמקצוע שלהם, וכך צריך להיות", ממשיך הלפרן. "זה קטנוני. אני מניח שהיוזמה הייתה מהאוצר. לא יודע למה, בסוף זה להכעיס. ואם זאת הרמה של ההתנהגות, אז עצוב לי. גם מנהלי בתי חולים פנו אליי, נעלבו. אף אחד לא יצא ויגיד את זה, אבל זה לא בסדר".

חיים ומוות ביד התרומות

בחודש הקרוב מקיים בילינסון כמה אירועי התרמה לציון 75 שנים להיווסדו של בית החולים: בתל אביב, בניו יורק ובדאלאס. את האירועים יוזמת עמותת ידידי בית החולים, שבראשה עומד פיני כהן, יו"ר אמריקה ישראל. ברשימת התורמים ניתן למצוא, בין היתר, את משפחת רקנאטי ואת איש העסקים דודי ויסמן.

הלפרן, חד וחלק, לא רואה את המרכז הרפואי בראשותו מתקיים ללא תרומות. "בלעדיהן אי-אפשר היה לתת את מה שאנחנו נותנים. אנחנו מגייסים עשרות מיליוני שקלים בשנה". לדבריו, מרבית התרומות מגיעות דווקא מתורמים ישראלים. "יש הרבה כסף לשכבת העשירים בארץ. משמיצים חלק מהם, אבל הם גם תורמים. הם יותר ויותר מבינים שהם חייבים לחברה".

אתה מקדיש לכך זמן רב?

"אחד התחומים שמנהל בית חולים נבחן על-פיו הוא להביא תרומות לפיתוח, לציוד חדש ולתשתיות".

תוכניות הפיתוח של בית החולים עומדות על כ-400 מיליון שקלים, וכרבע מהסכום מוקדש להקמת מחלקת מיון חדשה, שתשתרע על כ-5,000 מטרים רבועים. גם טכנולוגיה חדשנית שבילינסון מתהדר בה - דוגמת שני מאיצים המשמשים להקרנות במרכז הסרטן - התאפשרו הודות לתרומה.

זה המקום להתעכב על כך שבילינסון מתמודד באקלים של תחרות עזה מכל החזיתות - ציבורית ופרטית. על התחרות עם שני בתי החולים הגדולים המצטופפים עימו באותה משבצת גיאוגרפית, שיבא ואיכילוב, אומר הלפרן כי "היחסים בינינו לא רעים. יש כבוד הדדי והתחרות היא פוזיטיבית".

עם זאת, הוא לא מתאפק ועוקץ פה ושם את עמיתיו. הנה עוד אחת המכוונת לרוטשטיין משיבא: "יש אחד שאומר שהוא בית החולים של המדינה ושהוא הכי גדול, אבל הוא סופר גם פסיכיאטריה וגריאטריה, ואולי גם כאלה שהולכים במדרכות. אנחנו בבילינסון קצת צנועים, אבל יש לנו הרבה פריצות דרך. יש לנו מחלקת קרדיולוגיה ומערך ניתוחי חזה ולב הכי גדולים בארץ ו-70% מהשתלות האיברים בישראל מתבצעים אצלנו. עשינו קפיצות מדהימות מבחינה טכנולוגית".

איך מתמודדים בתחרות מול בתי חולים פרטיים?

"זה נושא כאוב מאוד, כי בסוף, המשכורות במערכת הציבורית לא ישביעו את הרופא המומחה המיומן, שיש לו ביקוש. בחצי משרה בבתי חולים פרטיים מרוויחים פי שניים ממשרה מלאה פה, ועם רבע אחריות. אין חודש שבו רופא בכיר לא מביא לי הצעה שקיבל מאחד מהחברים שלי, להיות מנהל מחלקה עם תנאים כפולים. אבל ברמות בכירות כאלה, אנשים לא עוזבים מקום עבודה בגלל 30 אלף שקל. האווירה בבילינסון טובה, יש דיאלוג תרבותי שהוא מעל הממוצע בין רופאים ואחיות, ואני מאמין שזו אחת הסיבות שבעטיין אנחנו מצליחים לשמר כוח אדם טוב".

על השכר במערכת הפרטית מוסיף הלפרן: "מתהפכת לי הבטן לפעמים... יש בזה משהו, כמו שאימא שלי אמרה - לא יאה. יש איזה סכום שאתה אומר עליו - לא פה. הסקטור הפרטי בארץ התרחב בעשור האחרון, ובעניין הזה ברבש ורוטשטיין צודקים".

את אחת הסיבות המרכזיות להתפשטות הרפואה הפרטית הוא תולה בביטוחים המשלימים. "אנחנו חיים באיזו סכיזופרניה. הביטוח המשלים הוא 'ונטיל' שהאוצר מאוד מבסוט ממנו - יש פה גביית כסף מהציבור, הוא מממן רמת שירותים טובה יחסית והוא לא יקר מאוד, אבל יש סכנה של הידלדלות המערכת הציבורית".

הלפרן, יש לומר, עושה מעט חסד עם עמיתיו הרופאים בעניין הזה: הרופאים הם אלה שדרשו לעסוק בפרקטיקה פרטית במקביל לעבודה הציבורית, ובעניין הזה הם הסקטור היחיד במגזר הציבורי שקיבל היתר לכך. גם כעת, כשמשרדי האוצר והבריאות מציעים לשלם למומחים צעירים 5,000 שקלים נוספים בחודש מעבר להסכם שנחתם תמורת עבודה בבית החולים הציבורי מעבר לשעה 16:00, הם מתנגדים לכך.

"מיטה זו מילה מטומטמת"

המרכז הרפואי רבין, עם רוח גבית של האוצר, מקדם לאחרונה מהלכים לאיחוד שני בתי החולים שברשותו - בילינסון והשרון. השרון יהיה בית חולים שייפתח ביום ראשון בבוקר וייסגר בשישי; הוא יהיה אלקטיבי, ויכלול אשפוזים קצרים וניתוחים פשוטים יחסית. "אני מאמין מאוד באיחוד", אומר הלפרן. "זה חיסכון כלכלי והתייעלות בכוח אדם שאין לנו אותו. אין יכולת ואין הצדקה להפעיל שני בתי חולים כל-כך קרובים, זה פיצול כוחות".

במקביל, הלפרן מבצע מהלך לא פופולרי ומצמצם את מספר המיטות במקצועות שהפכו לאמבולטוריים, בין היתר במחלקות עיניים, אף אוזן גרון ואורולוגיה.

כשאנחנו מזכירים לו את דבריו של מנכ"ל משרד הבריאות, רוני גמזו, שאמר בעבר ל-G כי הוויתור של הכללית על עשרות מיטות אשפוז זה "ממש לא סביר... כי כל מיטה שאתה מוריד זה עוד חולה במסדרון", הלפרן מתפוצץ. "מיטות אשפוז זו מילה מטומטמת, וסליחה שאני מדבר ככה", הוא אומר. "אתן דוגמה: היו לי ברישיון ארבעים מיטות במחלקת עיניים. כמה חולים מאושפזים במחלקה? שלושה. אבל מדוע כולם שומרים על המיטות? כי הן המפתח לתקינת הרופאים והאחיות. אין מיטה לבד; מיטה זו מחלקה עם זנב שלם של פעילות. אז שומרים! בונים קירות! ויש אחות אחראית ואחות תורנית - על משהו שלחלוטין לא צריך.

"אני - אולי בתמימות - חשבתי שיש מקום להוריד בדברים האלה, בהנחה שהקופה תשמר לנו את מספר הרופאים. אני צריך את הרופאים האלה במקומות אחרים, וזה גם חוסך כסף ותורנויות מיותרות. גם רמת השירות תהיה הרבה יותר טובה, והשחיקה של הרופאים תקטן, ואלה מטרות מאוד חשובות". במקביל הוא מזכיר כי במחלקות אחרות "יהיה צורך להגדיל את מספר המיטות ולהתייחס לכך שהאוכלוסייה גדלה ושהצרכים השתנו".

אפשר לסכם שבית חולים זה לא כזה ביזנס מוצלח.

"כלכלית, בית חולים זה לא ביזנס טוב. לא הייתי מציע לאף אחד לקנות אותי מחר, אם הוא רוצה להרוויח כסף. אבל זו גם לא המטרה של בית חולים".

בין כללית למכבי

מה גרם להלפרן להגיש מועמדות לניהול הקופה המתחרה

השנה התמודד הלפרן על תפקיד מנכ"ל קופת החולים מכבי, המתחרה הגדולה של הארגון שבו הוא צומח כבר כמעט שלושים שנה, שירותי בריאות כללית.

איך זה עבד? לפני שהגשת מועמדות למכבי הרמת טלפון למנכ"ל הכללית, אלי דפס, כדי שלא יקרא על זה בעיתון?

"ברור. יש לי יחסי עבודה טובים עם מנכ"ל הקופה, ואילו הוא היה אומר לי שהוא חושב שזאת טעות או שזה פוגע בקופה, אני חושב שלא הייתי ניגש, אבל הוא פרגן".

אין בזה שום דבר מביך שיכול להצביע על חוסר לויאליות?

"זה מאוד תלוי מי הבוס שלך, והבוס שלי התנהג ומתנהג יפה לפני ואחרי. אני יודע על עוד אנשים שהיו במערכת, וכשהם יצאו הם קיבלו את ברכת הדרך שלו. אני חושב שתפיסת העולם שלו היא שאנשים טובים, זכותם להתמודד וללכת. זה חלק מהחיים".

לנהל מוסד כמו אסותא מעניין אותך?

"לא מעניין אותי בכלל. אני איש של מערכת ציבורית. אני אוהב את המדינה, וזאת הדרך שלי להגשים ציונות ולתרום. לא מעניין אותי לעבוד בשביל מישהו שירוויח עוד כמה גרושים. אני מרגיש טוב במערכת, ועל רוב הדברים אנחנו יכולים להסתכל בגאווה. וכשמשהו מטריף אותי - כמו חלק מההתנהגות של החבר'ה הצעירים או תופעות של רפואה שחורה פה ושם - זה מעיף לי את הפיוזים".

צץ? אלה דברים שעדיין קורים?

"היו פה בעבר. אני תמיד אומר בצחוק, למה אף פעם עוד לא הציעו לי שוחד? אדם בעמדה בכירה - מה זה הזלזול הזה? אני חושב שהציבור מבין בסוף מי האיש; וגם העובדים, ברור להם מה מותר ומה אסור, אני מקווה ככה. בקדנציה שלי היו מקרה או שניים שטופלו בצורה מאוד חדה וברורה, ואנשים יודעים את זה".

ערן הלפרן

אישי: 58, נשוי 3, מתגורר בכפר תבור

השכלה: בוגר האוניברסיטה העברית, מומחה ברפואה פנימית ובעל תואר שני במינהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד

מסלול: ניהל את מחוז חיפה וגליל מערבי של שירותי בריאות כללית; ניהל את בית החולים העמק בעפולה; שימש כסמנכ"ל חטיבת בתי החולים בכללית; מ-2007 מנהל את המרכז הרפואי רבין (הכולל את בתי החולים בילינסון והשרון)

מחזור שנתי של 1.4 מיליארד שקלים המרכז הרפואי רבין במספרים
 מחזור שנתי של 1.4 מיליארד שקלים המרכז הרפואי רבין במספרים

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988