שיר הלל לחופש הביטוי

פרשת סרן ר': ניתוח החלטת בית המשפט העליון בערעור של אילנה דיין ו"עובדה"

בחודש הבא תפתח ד"ר אילנה דיין-אורבך, כפי שהיא עושה כבר שנים רבות, את הקורס שהיא מעבירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב בנושא חופש הביטוי בדמוקרטיה ליברלית.

לפסקי הדין והמאמרים המפוארים הנלמדים בקורס, הסובבים סביב התיקון הראשון לחוקה האמריקאית המקדש את חופש הביטוי וחופש העיתונות, נוסף היום (ד') פסק דין מפואר נוסף מבית מדרשו של בית המשפט העליון, שכל-כולו שיר הלל לעקרונות הבסיסיים של חופש הביטוי וחופש העיתונות הנגזר ממנו.

"בעת הזו יש לשוב למושכלות ראשונים שדומה כי נשתכחו במחוזותינו", כותב המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, במה שנראה כצוואתו השיפוטית בתחום היקר ללבו, פסיקה שלא זו בלבד שהופכת על ראשה את פסיקתו של נעם סולברג במחוזי, אלא שנראית גם כחסינת-סולברג לכשיידרש לפסוק בסוגיות אלה בשבתו על הכס בעליון.

ריבלין מזכיר כי חופש הביטוי הוכר על-ידי בית המשפט העליון כזכות חוקתית, אף שאינה מצוינת במפורש בחוקי היסוד, ומקונן כי "יש לדרוש את הדברים שהנחילו לנו ראשונים - מחדש".

ביטול הלכת "הארץ-חברת החשמל"

פסק הדין המטלטל טומן בחובו שורה של קביעות עקרוניות, החורגות הרבה מעבר לעניינה של אילנה דיין ופרשת "וידוא ההריגה", והנוגעות לפרקטיקה היומיומית בעבודת העיתונות.

בראש ובראשונה מבטל העליון את ההלכה שנקבעה בשנת 1978 בדיון הנוסף של "הארץ" נגד חברת החשמל. אז נקבע כי פרסום בעניינים ציבוריים לא יהיה מוגן בהיעדר אינטרס אישי ספציפי בפרסום, כמו סכנה לחיי אדם, לבריאות הציבור או לרכושו; וכי מי שנודע לו על עוולות או על שחיתויות הפוגעות בציבור בכללותו - יכול להסתפק בהגשת תלונה בפני הגוף המתאים לכך.

"על הלכה ותיקה זו אבד כלח", מכריז העליון על ביטולה. המשמעות היא בהגנה המורחבת הניתנת מהיום לעיתונאי ולכלי תקשורת, בבואם לפרסם דבר "בעל עניין ציבורי". השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית מרחיקים לכת אף יותר, ומדברים על חובת העיתונאי לפרסם בהתאם למערכת היחסים שלו עם הציבור, כאשר "העבודה העיתונאית היא זהירה ואחראית".

אמת בפרסום - או אמת לשעתה?

באותה פרשה נקבע גם כי לחופש הביטוי אין מעמד בכורה על-פני הזכות לשם טוב. השופט מאיר שמגר, לימים נשיא, החזיק אז בדעת מיעוט, ואולם ריבלין מאמץ אותה כהלכה, תוך שהוא מקבע במשתמע בדין הישראלי את ההבחנה הקיימת בפסיקה האמריקאית, בין לשון הרע על איש ציבור, דמות ציבורית או בעניין ציבורי, לבין עניינו של אדם פרטי.

"רוחה של ההלכה האמריקאית מנשבת גם במחוזותינו", הוא ספק-מצהיר ספק-קובע, תוך שהוא מזכיר כי בארה"ב נדרש איש הציבור להוכיח כי בפרסום דברי שקר כלפיו היה משום זדון או "עצימת עיניים פוחזת".

שאלת ה"אמת בפרסום" זוכה להבהרה, ביחס לסוגיית "אמת לשעתה". בדיון הנוסף בפרשת קראוס ב-1998 קבעו שופטי הרוב כי הגנת "אמת דיברתי" לא תיפגע, גם אם התגלו לאחר הפרסום עובדות שונות, ואף אם המפרסם נמנע מלפרסם תיקון או השלמה.

פסק דינו של סולברג התעלם מהלכה זו, הזוכה כעת לאשרור וחיזוק מחודשים. לעניין זה חשיבות רבה לעבודה העיתונאית, ולהכרה השיפוטית בכך שלרשות העיתונאי לא עומדים אותם כלי חקירה ואותו פרק זמן שבידי המשטרה ובתי המשפט, וכי יש עניין ציבורי בפרסום בנושאים שבהם לא ניתן לוודא את העובדות אלא לאחר בירור ממושך.

מרחב לאי דיוקים

גם בשאלת ההבחנה בין עיקר הפרסום לבין פרטים טפלים, קובעים השופטים מסמרות. כדי לאפשר את "מרחב המחיה של חופש הביטוי", נקבע בפסק הדין כי די ב"אמת מהותית" כדי שזו תעמוד בהגדרת "אמת בפרסום", וכי פרטים טפלים או שוליים שאינם מדויקים לא יפגעו בהגנת העיתונאי.

"הפרסום צריך שייבחן כמכלול, בלי לדקדק בכל פרט ופרט מהפרסום, ובמיוחד בעניינים בעלי חשיבות ציבורית", קובעים השופטים. את השוליים הבלתי מדויקים מגדיר ריבלין "שולי סובלנות" - סובלנות מצד הנפגע מהפרסום, וסובלנות מצד בתי המשפט הדנים בתביעות לשון הרע.

ד"ש לרודפי התקשורת בכנסת

פסק הדין נראה גם כמסר ציבורי לכנסת ולמשרד המשפטים, העסוקים בחודשים האחרונים ביוזמות חקיקה שמטרתן להגביל את עבודת העיתונות, באמצעות הרחבת כללי איסור הפרסום, רדיפת מדליפים והחרפת הסנקציות בחוק איסור לשון הרע.

"לעיתונות החופשית תפקיד קריטי בחברה הדמוקרטית המודרנית", מזכיר ריבלין, הניאות להכיר במקרים מסוימים בהגנה מורחבת על חופש הביטוי הייחודי של עיתונאים, לעומת חופש הביטוי הנתון לכל אדם.

הפרומואים ייבדקו באלף עיניים

בית המשפט העליון מעמיד על מכונו גם את היחס הראוי מצד בתי המשפט לסיקור העיתונאי של הליכים משפטיים. שופטים רבים - מתיק רמון ועד קצב ואולמרט - מתחו ביקורת על התעקשותה של העיתונות לדווח על הליכים משפטיים בזמן אמת, ולא בדיעבד, כאירוע היסטורי. גם סולברג קבע כי ההליך פלילי שהיה תלוי ועומד נגד סרן ר' בעת שידור הכתבה, עיקר ממנה את "העניין הציבורי". ריבלין דוחה עמדה זו, אף שהוא עומד על כבודה של עבירת הסוביודיצה, ש"את המעט שנותר ממנה ראוי לקיים".

ההבחנה שעושה בית המשפט בין הכתבה עצמה, הזוכה להגנת "אמת בפרסום", לבין הפרומו, שבעטיו חויבה טלעד בפיצוי, תטיל מעתה חובה על ערוצי השידור לבחון בכלים משפטיים גם את הקדימונים, שהיו עד עתה מעין שטח הפקר, ולהקפיד כי ניסוחים וטענות מהכתבה העיקרית אינם מוצאים מהקשרם.

עוצמת השופטים מול הרינונים

לפני כשנתיים הנחתה דיין אירוע חגיגי שערכה לשכת עורכי הדין, לרגל מינויו של יהודה וינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה. זה היה חודש אחרי הגשת ערעורה של דיין לבית המשפט העליון, ונוכח הזהירות המתבקשת, הקפידה נשיאת העליון דורית ביניש לשאת את דבריה עוד לפני שדיין עלתה לבמה כדי להנחות את הדיון. אלא שכל הזהירות שבעולם לא עצרה את הרינונים על אודות הקשרים שבין דיין למילייה השיפוטי, ועל כך שאין סיכוי לעשיית צדק במקרה שלה.

פסק דינו של העליון מהבוקר משקף עוצמה, אישית ומוסדית, בכך שהשופטים לא נרתעו לפסוק לטובתה - ולא עיוותו את תפישת עולמם רק בשל החשש שמישהו יטען כי דעתם מוטה לטובת דיין. מילות הביקורת שהם בכל זאת מפנים לכיוונה נראות כמס-שפתיים, אף שמדובר בביקורת על סגנון עריכת הכתבה, שאיננו עניין שבעטיו מחייבים אדם בלשון הרע.

מסר לסולברג?

קבלת-פנים של ממש הכינו שופטי העליון לשופט סולברג, שיושבע לאחד מהם בעוד פחות משבועיים. אפשר שאין לקרוא בפסק הדין יותר ממה שיש בו, שאין להבינו כמורת-רוח על קידומו של מי שתורתו השיפוטית כה רחוקה מהרוח השיפוטית המנשבת בעליון.

אבל אפשר שמדובר בקריאת כיוון, מעין מדריך לשופט העליון החדש: הצנע לכת, למד לכבד את קודמיך, לפני שתאזור אומץ לפרוש כנפיים.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988