כך עובדת שיטת הטיפול הקוגניטיבית במחשבות טורדניות

התובנות של ביירון קייטי, ממציאת שיטת "העבודה" הקוגנטיבית לטיפול במחשבות טורדניות, נשמעות בנאליות ■ אבל כשהן מוצעות בבית-חולים ככלי לטיפול בחולי סרטן, אולי אפשר להתחיל לקחת אותן קצת יותר ברצינות

במחלקה לרפואה משלימה בבית החולים איכילוב הסתיים באחרונה ניסוי לא שגרתי. שתי קבוצות נשים, נשים שמחלימות מסרטן ונשים בסיכון גבוה לחלות בסרטן, עברו הדרכה בשיטת "העבודה" של ביירון קייטי - שיטת טיפול קוגניטיבית במחשבות טורדניות. קצת מפתיע לראות את "העבודה", שיטה שנמצאת איפשהו על הגבול שבין טיפול פסיכולוגי למדיטציה, משמשת ככלי לטיפול בבית חולים, אך המחקר מתבצע על-פי כל הכללים של ניסוי מדעי.

"אחת המטלות המורכבות של שורדי סרטן היא ההחלמה", מסביר ד"ר שחר לב ארי, מנהל המרכז לרפואה משלימה. "הקשיים כוללים פחד שהמחלה תחזור, פגיעה בדימוי העצמי הגופני ובתפקוד המיני, מתח, דיכאון, בדידות ותחושת אובדן שליטה על החיים. בשיטת 'העבודה', שנבדקת כחלק מתוכנית מקיפה לטיפול במחלימים, ראינו הבדלים משמעותיים במדדים הפסיכולוגיים, במדדי איכות החיים ובתפקוד פיזי".

אגב, התוצאות המלאות של המחקר יוצגו במפגש שייערך עם ביירון קייטי, ממציאת השיטה, שתתארח בישראל בשבוע הבא במסגרת אירוע של חברות מנטורס צ'אנל, בניהולו של דורון ליבשטיין, וחברת אנשים ומחשבים, בניהולם של פלי הנמר ודליה פלד. האירוע ייערך באולמי Avenue בקריית שדה התעופה ויכלול ערב בנושא "לאהוב את מה שיש" (14.2) וסדנה "סליחה" בת יומיים (16.2-15).

"במסגרת הסדנה", מסביר לב ארי, "חקרו הנבדקות את מערכת היחסים שלהן עם אנשים אחרים, עם המחשבות שלהן, עם התנהגויות מקדמות בריאות כמו פעילות גופנית, ועם המחשבות על הסרטן עצמו, כמו 'אני גרמתי לסרטן?' או 'למה זה קרה דווקא לי?'. אנחנו עוזרים להן להתמודד עם המחשבות הללו ולהפסיק לסבול בגללן. אנחנו מובילים אותן לחיות ברגע זה".

"כשאני מאמינה למחשבות שלי, אני סובלת"

תיאורו של לב ארי נשמע סטרילי למדי, לעומת תיאורה של ביירון קייטי את היום בו גילתה את שיטת "העבודה". בראיון בלעדי ל"גלובס", היא מספרת: "הייתי אם לשלושה, ובעלי לקה בכמה התקפי לב אחד אחרי השני. הייתי מבועתת, איך אשרוד כלכלית? כיצד אטפל בילדי?

"אחרי 10 שנים של דיכאון עמוק, החלטתי לישון על הרצפה כי לא חשבתי שמגיעה לי מיטה. יום אחד התעוררתי משינה עמוקה וגיליתי שזוחל עליי תיקן. פתאום 'התעוררתי' וכל החושך נעלם. פתאום הבנתי, שכשאני מאמינה למחשבות שלי אני סובלת, וכשאני לא מאמינה להן אני לא סובלת".

- היה לזה קשר לתיקן?

"כן. נראה שהייתי כל-כך המומה מהמאורע, שלרגע לא חשבתי שום מחשבה. כשהמחשבות שבו ומילאו אותי בשטף, התחלתי לצחוק. הבנתי, שהמחשבות שלי יצרו את העולם, שניתן לא לחשוב אותן, שכשחושבים אותן הן יוצרות את הסבל. או אז התחלתי לחשוב מחשבות שלא התעמתו עם המציאות. עד היום, כל פעם שאני שמה לב למחשבות שלי, אני צוחקת מחדש".

ביוגרפיות שונות של ביירון קייטי (היא נולדה בשם ביירון קת'לין ריד, אך כולם מכנים אותה קייטי) מוסיפות פרטים למאורע. קייטי לא ישנה בביתה, אלא במוסד שבו ניסתה להחלים מהפרעות אכילה. לאחר מכן היא חוותה מעין אובדן זיכרון זמני, שלאחריו היא יצאה להפיץ את הבשורה שלה לעולם. היא שוחחה עם זרים וניסתה לחבקם, וכשברחו ממנה היא אמרה להם: "מדוע אינכם יודעים שאתם מכירים אותי, שאתם אוהבים אותי?".

נשמע כמו המאניה שאחרי הדפרסיה? גם אם כן, היא התגבשה לתורה קוהרנטית שכבר הדביקה מאות אלפי אנשים. קייטי כתבה שישה ספרים, היא מרצה בכל העולם, והשיטה שלה מיושמת באמצעות עשרות מדריכים ברשת של "סדנאות עבודה".

היום היא מיליונרית. האמת היא, שגם טרום עידן הדיכאון היא הייתה מיליונרית. מעסקאות נדל"ן דווקא. "תמיד ידעתי איך לעשות כסף", הודתה בעבר. אפילו שמה, ביירון, ניתן לה על שם דוד שהסכים לשלם תמורת המחווה. היום היא מתעקשת כי מעולם לא שיווקה את "העבודה", וכי כל התפתחות השיטה נבעה מהעדויות שעברו מפה לאוזן והביקושים שעלו מן השטח. בכל מקרה, עקרונות השיטה גלויים לכל באתרי האינטרנט שלה, גם ללא תשלום.

"כולנו בסדר כאן ועכשיו, המציאות נעימה יותר"

- איך הגעת מרגע ההארה לפיתוח שיטה ולהפצתה בעולם?

"אנשים החלו לפנות אליי ולבקש את עזרתי. יום אחד ידיד שלי שיתף אותי בחששו כי אשתו אינה אוהבת אותו. שאלתי אותו, 'האם זו האמת? האם אתה יודע זאת בוודאות?' - וזו הייתה ההתחלה של ארבע השאלות הנמצאות בבסיס השיטה. הבנתי, שהדבר הכי גרוע הוא להאמין למחשבות כי הן מביאות עולם דמיון נורא, הרבה יותר גרוע מהחיים האמיתיים. אנחנו כולנו בסדר כאן ועכשיו, המציאות נעימה יותר מהסיפורים".

- אפילו עבור אדם הסובל מכאב פיזי?

"אפילו הכאב הוא השלכה של המוח שלנו, אבל המין האנושי עדיין לא מתקדם מספיק כדי להבין את זה ולטפל בזה. יחד עם זאת, אנחנו יכולים להתמודד עם הצער הרגשי".

- אותו ידיד אולי יכול לשכנע את עצמו שהוא לא באמת יודע אם אשתו אוהבת אותו, אבל הוא לא יכול להחליט אם היא תעזוב אותו או לא.

"אולי לא. אבל הוא יכול להחליט שהוא באמת אוהב אותה, ולכן הוא רוצה שהיא תהיה חופשיה".

- זה נשמע מאוד לא אמריקני, לקבל כל התרחשות באהבה, לא לשאוף לשנות מציאות או אנשים אחרים.

"זו אינה הכוונה. כל עוד יש לך את היכולת לשנות דברים, יהיה זה לא שפוי לא לנסות לשנות אותם. העניין הוא לפעול לשנות אותם לא ממקום של סבל נוראי וחרדה ממה שיתרחש, אם השינוי לא יצליח".

- אבל יש צורך באיזשהו רגש שלילי כדי לקום ולעשות שינוי, לא?

"לא בהכרח. אפשר לשנות דברים מאהבה".

- בין היתר את מציעה לא לחשוב מחשבות של אחרים בשבילם. האין זה מתכון לניכור, לחוסר אינטימיות?

"אם מישהו בצרות, זו אי-שפיות לא לנסות לעזור לו, אבל אתה לא צריך לחשוב את המחשבות שלו במקום את שלך. אם יצאת מהחיים שלך, אתה בבעיה".

- מה קורה אם אני צריך להתעסק עם מישהו אחר, כי הוא לא מאפשר לי לחיות את חיי?

"מה למשל?"

- במקרה קיצוני, אם הוא כולא אותך בחדר. במקרה פחות קיצוני, נניח, שאתה מחכה שמישהו יחליף אותך בשמירה, הוא לא מגיע ואתה לא יכול לזוז.

"אם אני יודעת שמישהו כלוא בחדר - חובתי לחלצו, אבל אם אני כלואה בחדר והמחשבות שלי טובות - איפה הבעיה? לגבי השמירה, אפשר להחליט לנטוש את העמדה, או להחליט שאני אוהבת את השמירה ורוצה להמשיך. בשני המקרים, הכול קשור בי. זה לא כל-כך יפה לשאוף לשנות מישהו אחר".

"אני יכולה להיות גורו בודהיסטי"

- איך משתלבת השיטה שלך עם הטיפול התרופתי בחרדות או במחשבות טורדניות?

"אני חושבת שהתרופות נהדרות. כשהייתי מדוכאת, הייתי מוכנה לעשות כל דבר כדי לחיות ללא כאב".

- יש דמיון בין השיטה שלך לבודהיזם.

"נכון. בעלי עוסק הרבה בזן בודהיזם והוא אומר שאני יכולה להיות גורו בודהיסטי; אבל השפה שלי היא אנגלית-אמריקנית, ולכן המונחים שלי הם מהתרבות הזו".

לב ארי, הרופא העורך את המחקר באיכילוב, מוסיף כי "יש משהו דומה בין השיטה הזו לבין מדיטציית הזן - ברעיון של לחיות את הרגע הזה, של לשאול אם מה שאנחנו חושבים הוא אמת או אשליה; אלא שבמקום תרגול של שלושה חודשים מול קיר, השיטה הזו נעשית תוך כדי החיים הרגילים, ולכן היא מתאימה יותר למטופלים בחברה המערבית".

- קייטי, החרדה המקורית שלך כי תתאלמני הופרכה?

"לא. הבעל ההוא מת. היו לו חיים טובים, זה בסדר. אחר כך התחתנתי עם הסופר סטיבן מיטשל ויש לנו חיים נהדרים יחד. מאז גם התעוורתי בשתי עיני, וגם זה היה בסדר. אחר-כך עברתי השתלות קרנית ואני רואה שוב. חליתי בסרטן, וגם זה היה בסדר. היו רגעים בהם לא יכולתי ללכת, וגם זה היה בסדר. מעולם לא נפלתי שוב לדיכאון. אני עובדת עם אנשים, וכך אני שומרת על עצמי כל הזמן".

- למה קראת לשיטה "העבודה"? יש בזה משהו קצת מונוטוני, פחות סקסי.

"לא ממש בחרתי את השם. אמרתי לאנשים שזו העבודה שאני צריכה לעשות, וכך השם התקבע".

האם "העבודה" היא כת? ביירון מודה בעובדות, אך לא מודה באשמה

את "העבודה" ניתן לבצע לבד על-פי הוראות מאתר השיטה, או בסדנאות של תשעה ימים המיועדות לכך. ברחבי האינטרנט מסתובבות האשמות, כי בסדנאות הארוכות הללו מיושמות שיטות לימוד שלקוחות מכתות מסוכנות.

"התרגול כולל צום, שתיקות, ניתוק מגע מקרובים וחברים, ולחץ חברתי על מי שמעז לבקר את השיטה", טוען באינטרנט אלמוני, שמציג עצמו כמי שהשתתף באחת הסדנאות הללו.

ביירון קייטי מודה בעובדות אך לא מודה בהאשמות. "אני מציעה בסדנאות צום של 24 שעות מקסימום, זו לא חובה ותמיד יש מספיק אוכל לכולם. הסדנאות מתקיימות במלון שיש בו מסעדה, כך שלא הייתי יכולה לנתק אנשים מאוכל בכוח גם אם הייתי רוצה. גם השתיקות הן לא חובה. ולגבי הניתוק, הוא נועד לאפשר לנו להתרכז במשימה שלפנינו.

"המטרה של הצום והשתיקות היא לראות אילו מחשבות עולות כשהאדם נמצא במצבים לא רגילים. אלו מחשבות מעניינות שלעתים קרובות היו מתפספסות ללא הכלים הללו. השתיקה חשובה כי כשאתה שואל את עצמך שאלות, אתה מחכה לתשובה, זה לא בא מיד. אנשים באים לסדנאות גם כדי להכיר חברים חדשים, וזה מעולה; אבל כשעושים חקירה כדאי להמעיט בתקשורת. בכל מקרה, אף אחד מעולם לא נפגע מסדנה של 'העובדה'".

עובדים על שחרור

צילה הרטמן היא מתרגלת בשיטת "העבודה" עבור דור שני לניצולי שואה. "העבודה משחררת" הוא שם עמוד הפייסבוק שלה, "כי זה פשוט כך, אני מרגישה שהעבודה שחררה אותי ממחשבות טורדניות ומיותרות".

הרטמן היא דור שני לשואה. "את הדור הראשון אני מכירה כל חיי, אבל אני לא מעזה לגעת איתם בסוגיות הללו - עד כמה אפשר לשאול אותם 'האם זו אמת?';

"אבל אנחנו, כדור שני, חיינו כך כל החיים שלנו, במצב של 'אסור לגעת', 'אי-אפשר לעשות כלום'. 'אסור לאכזב', 'אסור לעצבן', 'חשוב להיות ילדה טובה'.

"הרגשנו את הקורבנות, ועל זה אפשר לשאול 'האם זו אמת?', 'האם אלה החיים שלי?', 'האם אני חייבת להרגיש את הקורבנות של השואה עליי?'. בעקבות השיטה חזרתי לחיות את חיי שלי, ואז גם הצלחתי לחזור לחיפה, קרוב לבית הורי.

"לפני כן אמרתי לעצמי, שההורים שלי צריכים אותי לידם כל שבת, שאימא נורא תיעלב, שאבא נורא יתאכזב. עם 'העבודה' למדתי לשאול 'האם אני בטוחה שזו האמת?'. ברגע ששחררתי את החובה הזו, יכולתי להפסיק לברוח".

- השואה נראית כאתגר גדול לתפיסה שצריך לקבל את המציאות באהבה. אפילו בדיעבד התרבות שלנו מנחה אותנו לזכור ולא לשכוח, לא לסלוח.

האתוס הזה הוא המציאות שלנו, כנראה שהוא היה נכון לאותו רגע; אבל היום אפשר להתנהל אחרת".

- ואם מישהו הוא נאצי שרוצה להרוג אותך? לא תגיע רחוק אם תתעסק רק בעניינים שלך ולא תשים לב לשלו.

"אם הוא נאצי, הוא לא בהכרח שונא אותי. הוא רוצה לחיות בעולם בלי יהודים, זו התפיסה שלו. אבל לי זה לא מתאים, אז אני אעשה מה שאני יכולה כדי להוציא את עצמי מהסיטואציה.

"אם מישהו סדיסט זה בסדר גמור, אבל אני אעשה מה שצריך כדי למנוע את זה. ואם אני חושבת שאני לא יכולה למנוע את זה, אני אשאל את עצמי - האם זו האמת? ואז אולי אמצא כוחות למנוע את זה".

- אז מתי משתמשים בשאלות כדי לקבל את המציאות באהבה ומתי כדי לא לקבל את המציאות?

"השאלה היא מתי המחשבה מעוררת מתח. אם היא מעוררת מתח, אפשר להתחיל לחקור ואז לנטרל אותה".

- מה ההורים שלך חושבים על "העבודה"?

"אימא שלי כבר לא איתנו. אבי מאוד פתוח לנושא הזה, והוא סקרן לפגוש את קייטי, אבל עוד לא בא לאף אחת מהסדנאות שלי.

"הוא עצמו התרכך עם השנים, ואני מרגישה שהיום אני יכולה לעמוד מולו ולהרגיש אמפתיה, אבל אני לא שאובה לשם. אני לא קורבן של זה יותר".

צרו איתנו קשר *5988