"מגישי החדשות לא שווים 200 אלף שקל בחודש, אלא 50 אלף"

יעקב אילון מתפטר, ינון מגל ומירב מילר מודחים, והעזיבה של מיקי חיימוביץ' היא כבר חדשות ישנות ■ בעבר הלא רחוק מגיש החדשות היה העוגן של המהדורה; היום הכיסא שלו מתנדנד, שכרו מקוצץ, ואפילו הערת אגב עלולה לסבך אותו

בחודש פברואר התבשרו עובדי שתי חברות החדשות הגדולות, זו של ערוץ 2 וזו של ערוץ 10, על קיצוץ של 10%-15% בשכרם. בהודעות לעיתונים מהמערכות הגדולות הקפידו להדגיש כי הקיצוץ כולל את המגישים "הבכירים ביותר".

לא צריך לחשוש לגורל המשקיעים. חדשות זה עדיין ביזנס טוב ומכניס. הסיבה המוצהרת למהלך היא יחסי ציבור. בעולם של מחאה חברתית ושוק בהאטה טוב לאותת לקהל שיש נגיסה גם בתנאים החזיריים של מגישי החדשות, וטוב גם לאותת לבעלים שכל הזדמנות לקצץ בהוצאות מנוצלת.

אבל בכירים במערכות מציינים סיבה נוספת לקיצוץ. "אתה יודע למה קוצץ שכר המגישים?", שואל אחד מהם - ועונה: "כי אפשר". במערכות השונות מעריכים שגם אחרי תום "המשבר בטלוויזיה", משבר קצת מומצא, אם לשפוט לפי הטון האירוני שבו מבטאים את צמד המילים, שכר הטאלנטים בחדשות לא יחזור לרמתו הקודמת.

בערוץ 10 ובערוץ 1, שם מחפשים מגישים למהדורות המרכזיות, מציעים שכר נמוך יותר מאשר קיבלו העוזבים, ורצוי שגם המחליף של יאיר לפיד ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 לא יסתמך על הידיעות בדבר שכרו של האחרון כמבשרות את השכר בתלוש הבא שלו.

"בחברות החדשות הבינו את מגבלות הכוח של המגישים", אומר בכיר באחת מחברות החדשות, "התלהבו מהמגישים, הפכו אותם לאלילים, ועכשיו מחפשים איזון. לכן גם קיצוצי השכר. למגישים אין ברירה אלא להבליג. הם לא שווים יותר 200 אלף שקל, אלא 50 אלף שקל. הם עדיין חשובים ומשתכרים היטב, אבל בגבולות הסביר".

במערכות החדשות למיניהן מזכירים מקרים שונים בתכלית מן העבר הלא רחוק. ב-2005, כשאבי ברזילי, אז מנכ"ל חדשות 10, ניסה לצמצם מעט את משכורתו של יעקב אילון, שהוערכה אז בכ-190 אלף שקל, הוביל הדבר לשרשרת אירועים שעלתה לברזילי במשרתו.

אחד המועמדים להחליף את ברזילי, אגב, היה אילון בעצמו. "מיקי ויעקב היו אז מלכים. היום זה לא היה קורה, היום ברור לכולם שהמנכ"ל חזק יותר מהמגישים", אומרים באחת המערכות.

"המיתוס מעולם לא הוכח"

זה לא אומר שלאנשים נמאס מאקטואליה, חלילה. להפך: הצצה בלוח השידורים של 3 הערוצים המובילים מגלה התרכזות מטורפת באקטואליה. אבל אלה סגנונות הגשה שונים. התלות של תוכנית במגיש שלה מחייבת מעורבות עמוקה שלו בתכנים, מה שלא קורה היום במהדורות המרכזיות. בערוצים השונים מזכירים את אילנה דיין, רביב דרוקר, שרון גל, גיא לרר וקרן מרציאנו כדוגמה לרמת האינטנסיביות הנדרשת כדי ליצור זיהוי עם מגיש שלא יאפשר את החלפתו.

"היה המיתוס הזה שאנשים בוחרים בחדשות בגלל האנשים שמגישים אותן, והמיתוס הזה הוביל לרכישת אנשים בסכומים לא הגיוניים", אומרים אנשי מערכות החדשות השונות, "המיתוס הזה הופרך. ראינו את זה בחדשות 2 ששרדו לאחר עזיבת מיקי ויעקב. מיקי חיימוביץ' עזבה את חדשות 10, והרייטינג לא השתנה. הוא לא השתנה אפילו עם עזיבת יאיר לפיד בחדשות שישי, והוא לא ישתנה גם כשיעקב ילך. לכן המגישים הם בני החלפה".

לדבריהם, השלב הבא בקריסת האלילים הטלוויזיוניים הוא בתוכניות בידור. "זה נכון גם לגבי בידור - אתה חושב שהרייטינג של 'כוכב נולד' ישתנה משמעותית אם צביקה הדר יעזוב את ההגשה?".

"יש מיתוסים שהברנז'ה בונה לעצמה ואין להם אחיזה במציאות", אומר בכיר אחר המעורה בתחום, "אין חוקי ברזל, ואין ספק שמעמד המגיש פחות משוריין מבעבר. יעקב אילון, יום אחרי שירד מהמסך, איש לא יתגעגע אליו. הצופים לא פיתחו בו תלות. בואו נזכור מה היה הרייטינג שלו בתחילת הדרך בחדשות 10, לפני שהביאו את מיקי להציל. הוא היה על 2%".

אחרים מסכימים עם התפיסה הזו. ד"ר צבי רייך, חוקר עיתונות במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון ועיתונאי בעברו, טוען כי "המיתוס של 'נשלם לכוכב הזה הרבה והוא יביא את הצופים' מעולם לא הוכח באופן חותך".

בכל חברות החדשות הפועלות בישראל, ודאי באלה המשויכות לערוצים המסחריים, בודקים כל הזמן את הסוגייה: מה גורם לאנשים לבחור במהדורת חדשות זו ולא אחרת. פעם אחר פעם הם מגלים שהדבר העיקרי שמשפיע הוא המספר על הממיר. לו היו מחליפים את המהדורה של חדשות 10, כפי שהיא בדיוק, עם זו של חדשות 2, הם טוענים, המחקרים מראים כי הרייטינג היה נשאר בדיוק כפי שהוא.

נדמה כי פעם המצב היה שונה. שני שמות שעולים כמעט בכל שיחה על מעמד המגיש בימינו הם וולטר קרונקייט, המגיש המיתולוגי של רשת CBS, בעל משפט הסיום הקבוע "ואלה פני הדברים", ומר טלוויזיה חיים יבין. שניהם, כל אחד בארצו אבל בתקופה דומה, גילמו את ההגשה הקלאסית, המבוגר האחראי שמהווה את קול האמת, הסמכות המוחלטת לגבי העובדות. כשקרונקייט מת ב-2009, הספדים רבים כללו את המילים "The Voice of God" - קול האלוהים. לא פחות.

"כתבת חדשות בטלוויזיה היא מוצר מאוד מסובך להבנה ולשיפוט", מסביר רייך, "לכן הרשתות היו חייבות להמציא פנים שיהיה אפשר לתת בהן אמון. אלה היו האנשים שנתפסו כעוגן של נאמנות הצופים.

"מתי יש מותג? כשהצרכן לא מבין במוצר. אתה לא יכול לבחון את החולצה לפי איכות הבד וגימור התפירה, אז אומרים לך טומי הילפיגר, וזה כלל אצבע במה לבחור. אותו דבר המגיש. זו פיקציה. עשו מיתולוגיזציה של הדמות. שמו את כל הדימוי של הרשת על אדם אחד, שמתקשר אצלנו לסמכות, לאמון.

"האידיאליזציות האלה של גיבור אחד קורות גם בקולנוע האמריקני, שם מגבילים באופן מלאכותי את מספר התסריטאים והבמאים בסרט, כדי לשמר את התדמית של הגאון היוצר היחיד לפני תוצר שהולך ונעשה קבוצתי".

הבועה הזו, בארה"ב ובישראל, סופה שתתפוצץ.

"התחרות לא טובה למגישים"

חוקרי טלוויזיה מונים סיבות רבות לירידה בקרנם של מגישי החדשות. רבות מהן מצטמצמות לכדי הצורך הנואש לרדוף אחרי הצופים. "הטלוויזיה הייתה פעם קופסת פלאים, והיום הפכה להיות מצרך שסובל מאינפלציה של פופוליזם", אומר חיים יבין עצמו, "הטלוויזיה תמיד הייתה בידורית, אבל הפכה להיות בעיקר בידורית. אפילו קרקסית. אנשים מחפשים בה את הקיק, הריגוש תפס הכול, והאינפורמציה נעלמה. לכן חל פיחות במעמד המגיש. צריך לזכור שהיום כולם מגישים. כל תוכנית היא תוכנית חדשות - גם גיא פינס. הטלוויזיה הפכה למסאז', לג'קוזי. לא נוח לי? אני עובר לערוץ אחר, וגם שם אין לי נחת".

בדומה לכך, גם ריבוי ערוצי המידע מסומן, כמובן, כדבר שפוגע בסמכות המגיש. "פעם אמרו 'היה כתוב בעיתון, שמעתי ברדיו', וזה היה סימן שזו אמת. הגלובליזציה של התקשורת חושפת אותנו למספר גירסאות, וזה מחנך אותנו לדבר שעושה הרבה נזקים - לעולם של הרבה 'נראטיבים'. לכן גם האנשים עברו מצפייה להתעדכנות. הסמכותיות אוזלת וסוחבת איתה את המגיש", אומר רייך.

יבין אומר דברים דומים: "יש המון אלטרנטיבות לקבלת אינפורמציה. יש אינטרנט, מחר יהיה עיתון, יש לי כל הזמן חדשות, וזה עוד גורם שהוביל לפיחות בטלוויזיה כגורם אינפורמטיבי, ועל הצופה היום מתחרות גם פוקס ניוז, CNN, אפשר להשתגע מרוב אינפורמציה. התחרות לא עושה למגישים טוב, למרות שלא הייתה ירידה מבחינת יכולתם. הייתי אומר שאפילו עלתה".

המגיש והעורך, חתן פרס ישראל לתקשורת לשנה זו יעקב אחימאיר, חש שחלק עיקרי בנזק שנגרם לדמות המגיש נובע מהרדיפה הבלתי פוסקת אחרי הצופים הצעירים. "חשוב לי להדגיש שאני לא אומר את זה על עצמי, ואני לא מעמיד את עצמי עכשיו כמועמד להגשה", הוא אומר, "אבל נותנים יותר ויותר תשומת לב לנתונים חיצוניים כמו צבע השיער מאשר לנתונים העיתונאיים. כשאדם יושב מול מהדורת החדשות הוא צריך לדעת שיושב מולו אדם בעל ניסיון עשיר, וככל שאני רואה, התכונות האלה הושמו בצד".

הדבר הזה קורה, לפי הערכתו של איש ערוץ 1, "כיוון שכנראה שהנתונים מראים שהצעירים בורחים ממהדורות החדשות ופונים למקורות אינפורמציה קליטים יותר, זריזים ומהירים, כמו האינטרנט ופייסבוק".

מדובר פה, לדבריו, במעגל קסמים אכזרי: עורכי החדשות ומנכ"לי חברות החדשות רואים בדאגה כיצד השכבות הצעירות רואות פחות ופחות חדשות בטלוויזיה, ועל כן מציעים להן מגישים צעירים יותר, דבר הפוגע בסמכות המגישים ובמידת האמון שהציבור רוחש להם, דבר שמוביל לבריחת צופים משני הקצוות - הצעירים, וגם המבוגרים יותר: "אני יודע שיש צופים מבוגרים רבים, שהם חלק חשוב מקהל החדשות, שאינם יכולים להתמודד עם סגנון ההגשה הזה, המהיר ושיש בו גם שמץ מהיהיר".

המצב רק ילך ויחמיר. "שדה התחרות רק ילך וייעשה קשה יותר", אומר איש חדשות בכיר, "המספרים יירדו, האינטרנט ישתלט על הכול, ערוץ החדשות יקום. לא יהיה בלתי צפוי ובלתי אפשרי להזיז מגיש חדשות".

בארה"ב, טוענים חוקרי תקשורת שם, הדבר הוביל לגישה חדשותית חדשה: במקום לעמת את הצופה עם "אמת אחת", שאנשי החדשות הגיעו אליה אחרי בחינה של מספר גירסאות ואימות נתונים, מציעות החדשות לצופה פשוט את כל הגירסאות, בלי להעניק להן ציון של מהימנות, כדי לא ליצור אנטגוניזם בקרב הצופים השונים. בארץ הגישה עדיין אחרת, אולם ניצנים שלה כבר נראים בשטח.

בעוד קרונקייט דגל במתן "הערכה סובייקטיבית" של איש החדשות המשכיל, הרי ניסיונה של יונית לוי, מגישת חדשות 2, יכול להזהיר מפני זה. אפילו הרמת גבה שלה בימי "עופרת יצוקה" אחרי דבריו של דובר צה"ל גררה סערה רבתי, ואילו הערותיה בזמן נאום באנגלית של נתניהו גררו חקירה של הרשות השנייה.

"יונית עברה כמה חוויות קשות", אומרים מקורביה, "שיגרמו לה לחשוב בפעם הבאה". בכיר אחר אומר, "היא העזה לעשות זאת אחרי שנים במהדורת השבט וצלבו אותה. אין אישור מההמונים לעשות כלום, כי מעמדה אינו משוריין. היא כפופה לבוהן למעלה או למטה של הציבור".

יבין, שמזכיר את עיקום האף המפורסם שלו אחרי דברי ראש הממשלה דאז מנחם בגין, נזכר בזה בערגה: איש לא יכול להרשות לעצמו להעביר ערוץ נוכח הביקורת המרומזת שלו באותם ימים. עם זאת, יצוין, הרייטינג של מהדורת חדשות 2 לא נפגע בעקבות זעם הציבור על לוי.

המגיש הוא הקול

למרות זאת, כמעט כל הדוברים מסתייגים מהטענה שהציבור, שנוטה היום ימינה מבחינה פוליטית ותופס את התקשורת כשמאלנית, מסרב לראות במגישי החדשות סמכות בגלל העובדה שאינם משקפים את נקודת מבטו.

"עוד לפנינו, בתקופת מלחמת וייטנאם, לחדשות CBS קראו בארה"ב 'The Communist Broadcasting System'", מספר יבין.

רייך טוען כי מדובר בהדבקת תוויות על-ידי "קהלי קצה שמרגישים לא מסופקים", ותו לא. "בסך-הכול רואים בערוצים חדשות מקצועיות, ורוב הציבור תופס אותן כך".

גם אחימאיר מרגיש שנטיית העם ימינה לעומת התפיסה של המהדורות כשמאלניות אינה קשורה לאובדן הסמכות. "התופעה השלילית היא נטיית המגישים להעיר הערות אחרי הכתבות, לא בשל הנטייה הפוליטית שהם מבטאים, אלא כי זה נתפס כאילו הם מדברים לציבור לא אינטליגנטי, שאינו מבין ואינו קולט את הדיווח העיתונאי, וצריך לעזור לו לחשוב. אחרי שמדווחים על אסון אין שום צורך לספוק כפיים ולהגיד 'אוי ואבוי'. זה מעצבן את הצופה, זה גורם לו לחשוב 'מה אתם חושבים, שאני מטומטם? שלא הבנתי שקרה אסון נורא?'".

- אנשי החדשות דווקא מרגישים שהציבור מאס בסגנון ההגשה המנוכר והקורקטי, ושהציבור אוהב את מחוות האמפתיה האלה.

"אפשר לחוש אמפתיה כלפי המגיש בלי שהוא יתאמץ לרמוז לי שהוא אמפתי כלפיי. הדרך לעשות זאת היא לייצר סגנון הגשה רהוט ובהיר, שיהיה המובן ביותר".

רייך מייחס באופן כללי את הנטייה לספק פרשנות במילה או במחווה לריקנות התפקיד. "סדרת העזיבות בתפקידי הגשה נובעת משעמום. הם לא עושים עבודה עיתונאית של ממש, הם מקריינים טקסטים של אחרים. זו קריסה של דמות מהונדסת שבנתה תעשיית הטלוויזיה. ריבוי הערות המגישים בסופי האייטמים הוא ניסיון לתת עומק לתפקיד. אלה לא רק הגבר והאישה היפים שמקריאים, אלא אנשים עם דעה".

כמובן, רייך מכיר בצורך של החדשות להיזהר בכבוד הצופה בעל הדעה השונה. "הפרשנויות האלה ריקות, כדי לא להשפיע על האובייקטיביות".

אחת השאלות המרכזיות שמעלים הדוברים, היא אם אי-פעם התדמית הפיקטיבית הזו, שלדברי רייך אכן פעלה יפה בזמנים הרלוונטיים, בכלל תאמה למציאות. יבין עצמו טוען שלא.

"כן, קראו לוולטר קרונקייט 'הקול', אבל לא רק בהערצה, גם בזלזול", הוא טוען, "כדי להראות שכל מה שהוא זה הקול".

חוקרי תקשורת בארה"ב מספקים בשנים האחרונות עדויות לכך שיבין צודק: קרונקייט מתואר היום לא פעם כמי שנתפס בידי קהלים שמרניים כבר בזמן אמת כליברל קיצוני, שסגנונו והעדפותיו השפיעו בצורה מכרעת על מלחמת וייטנאם, עדיין פצע פתוח בחברה האמריקנית. הציבור אמנם צפה בו, אבל תדמיתו כ"מדווח האמת", טוענים חוקרים מסוימים, מוגזמת ונוסטלגית.

יבין עצמו, יצוין, זוכה לחצים דומים מידי אנשי החדשות של היום: "ברגע שהייתה לו תחרות הוא שקע במדמנת ערוץ 1 ועשה 4% רייטינג, בדיוק כמו המחליפים שלו, עם כל התדמית שלו כמר טלוויזיה".

"המגיש הבודד זה פיקציה"

כאמור, המערכות עסוקות היום יותר מתמיד באיך צריך להיראות המחליף. "תראה את אחד הדברים המרכזיים שהשתנו בעשורים האחרונים", מסביר רייך, "הרקע מאחורי השדר. פעם הרקע היה אטום והיום זו זכוכית שתראה את האנשים במערכת. הזכוכית מזכירה לצופה בן ימינו שהמגיש הבודד זו פיקציה. אנחנו פותחים את הערב לא רק עם יונית, אלא עם צוות פרשנים, כדי לבנות תמונה חדשה - שיש סך ארטילריה של פרשנים בכירים, לא תותח אחד. בעתיד יהיה פחות 'אלוהים' ויותר יונית, עטופה עם עוד כוכבים. המגיש הוא ראשון בין שווים, זה הכול".

גם לפי אחימאיר, נדמה שמאז ומעולם המגיש לא היה המרכיב המרכזי שהשפיע על בחירת הצופה. "אני לא גורע מתפקיד המגיש, אחרי הכול גם אני הייתי בעמדת המגיש של מהדורת מבט", הוא אומר, "אבל הרבה יותר חשוב מן המגיש הם העיתונאים, הכתבים שמביאים את סיפורי החדשות. מגיש, מוכשר ככל שיהיה, עשוי להגיש חומר שאינו ראוי מבחינה עיתונאית. מה שחשוב זה שתצליח לשדר במהדורה סקופ או שניים. זה מה שיעשה את המהדורה, לא הגשה כזו או אחרת".

בכיר אחר מתייחס להבדלים בין המגישים השונים כרמז למה שהציבור רוצה בתום עידן הסמכותיות. "יונית ויעקב הם רובוטריקים. אתה יודע בדיוק מתי תבוא כל ג'סטה. החיבור שלהם עם הקהל, מקורו לא באמפתיה. מי שיזכרו אותה זו מיקי, עם כל זה שהייתה הרבה פחות בעניינים משניהם. מגיש החדשות של היום צריך להיות בעל ניסיון, אבל חשוב לא פחות שיהיה ידידותי למשתמש, שאני אוכל לסמוך עליו בימי מלחמה ושבשאר הזמן הוא יהיה חבר". הציבור, אם כן, רוצה אמפתיה, ורוצה מגוון דעות. אה, כן, ושזה יהיה עם 22 על הממיר. פרט קטן.

בדבר אחד כולם בטוחים: עידן החדשות בערב רחוק מהקבר. "לא נגמר עידן המגיש האובייקטיבי, בטח לא בשמונה בערב. יש משהו טקסי במישהו שאומר לך שהכול בסדר בשעה שמונה, זה מייצג את המעבר מיום העבודה למנוחה, הילדים כבר רחוצים ובמיטה, ואפשר להירגע מול הפרצוף המוכר. זה לא תום עידן ולא מות המגיש. יש חשיבות לאנשים מוכרים, אבל החשיבות מוגבלת", אומר גורם בענף. או כפי שמנסח זאת יבין: "למגישים אני אומר, אתם עושים עבודה נאמנה, אל ייפול רוחכם".

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988