תרבות הבמבה

לסיפור הקמע היו הרבה זוויות, אבל משום מה דווקא הספורטאים משכו תשומת לב: רק מי שכה חסר ביטחון ביכולת שלו, יכול לחשוש מהשוואה לתינוק שעושה במכנסיים

יום שלישי, קצת אחרי שהוועד האולימפי הישראלי ויתר על הרעיון לאמץ את התינוק של במבה, התקשרתי לחבר בשביל עוד פרספקטיבה. אמרתי לו שאני לא כל כך מבין את הרעש: קמע, אלא אם הכוונה למלה במובן הפגאני שלה (החמסה של קשטן, הקמעות של הרב כדורי), הוא עניין שמהותו מסחר, מסורת אמריקנית (Mascot) שהקפיטליזם האמריקני הפלסטי לא השאיר עליה כתם של תמימות. בקיצור עוד בובה שאפשר למכור לילדים - מה זה משנה אם זה התינוק של במבה?

החבר אמר שזה משנה. שלקמע, גם אם הוא מכניס כסף, חייב להיות קונטקסט, שהוא אמור לייצג משהו; שיש מאחוריו גם מחשבה לא כלכלית; הרי האוניברסיטאות האמריקניות, שם הכל התחיל, בחרו קודם כל לכנות את קבוצות הספורט שלהן נשרים (הכינוי הכי פופולרי בספורט המכללות אגב - 76 אוניברסיטאות) או בולדוגים או ספרטנים מסיבות מסוימות, ורק הרבה אחר כך הגיע הקמע המסחרי; כך שחוזה חסות עם חברה מסחרית זה דבר אחד, ולקבל דמות מסחרית כקמע זה דבר לגמרי אחר.

ניסיתי לשכנע אותו שהוא טועה: שגם אם לפני מאה שנה קמע בספורט לא היה מוצר כלכלי, היום ברור שזה כל מה שהוא; שיש סיבה שלא אני ולא הוא זוכרים אם אפילו היה קמע למשלחת הישראלית במשחקי בייג'ין 2008 - מדובר בסופו של דבר בבובה, ואין שום סיבה טובה שבובה תקבל כל כך הרבה תשומת לב מכל כך הרבה אנשים מבוגרים. ואז, בזמן שהחבר (כמוני) פחות או יותר חזר על הטיעונים שלו, הבנתי שסיפור הקמע הוא לא באמת על קמע - אלא על המשמעות שאנשים בחרו לתת לו.

המשמעות שאנשים נתנו לסיפור הקמע הכתיבה את התגובות אליו. התגובות יצאו מארבע חזיתות: התקשורת, הפוליטיקאים, הציבור (בעיקר באמצעות פייסבוק) והספורטאים. התקשורת, כדרכה, פירשה את הסיפור קודם כל דרך זווית השחיתות (הוועד האולימפי לא גילה שהוא קיבל כסף תמורת השימוש בתינוק של במבה) וניפחה אותו מעבר לכל פרופורציה כי זה האקלים התקשורתי בישראל. הפוליטיקאים (שרת הספורט לימור לבנת, חברי כנסת) סך הכל קפצו על העגלה בשביל עוד כמה כותרות - גם כאן אין שום חדש.

התגובה של חלק מהציבור לסיפור הקמע, שאני מכליל בה גם את התגובות של אנשי מחאת הקוטג' ותנועת אומ"ץ, היתה שילוב של שני אתוסים מאד דומיננטיים בחברה הישראלית: מצד אחד ההתנכרות לפירמות הגדולות במשק - שריד מהמחאה החברתית שהתפרצה בקיץ האחרון; ומצד שני האתוס הפטריוטי/לאומני החזק והמוכר שפירש (בהומור וביצירתיות, חובה לציין, כמו בתמונה שבה התינוק של במבה משחרר את הכותל עם הצנחנים) את הקמע החדש כזלזול בנרטיב היהודי והציוני, נרטיב שהמשלחת האולימפית כמובן חייבת להיות חלק ממנו.

המשלחת האולימפית, או לפחות חלקים ממנה, היתה אחראית לתגובה הכי מעניינת לסיפור הקמע. הספורטאים לא דיברו על הממד העסקי או הלאומי בסיפור. אלה שהתייחסו לסיפור דיברו (כולם, אגב, שמרו על אנונימיות באקט שקשה לא לכנות אותו פחדני) בעיקר על התדמית שלהם כספורטאים - כלומר על החששות מאיך התינוק של במבה, כקמע, יקרין עליהם בציבוריות הישראלית, כאילו ההערכה העצמית שלהם והקרדיט שהציבור נותן או לא נותן להם תלויים באיזושהי ישות חיצונית.

קל להריץ את החששות האלה דרך ניתוח פסיכולוגיסטי לא מאוד מסובך: תינוק מסמל (בין היתר) יצור לא עצמאי, תלוי לגמרי בסביבה שלו, עושה במכנסיים וכו' - ההפך ממה שמסמל ספורטאי אולימפי שאמור להיות סוג של גלדיאטור מודרני, אדם שעבר מכשולים כל חייו, בדרך כלל לבד וכמעט בלי תהילה, בקור, בחום, בשעות עובריות של הבוקר, בשבתות ובחגים, הכל כדי להגיע למעמד השיא של הספורט העולמי. הפרשנות הזאת לא בהכרח נכונה כמובן, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שהתינוק של במבה חשף חוסר ביטחון עמוק ואינהרנטי אצל חלק מהמשלחת הישראלית למשחקי לונדון.

למה חלק מהספורטאים במשלחת הישראלית כל כך חסרי ביטחון לפני רגע השיא של חייהם? כנראה בגלל המציאות שלהם: בעיות פרנסה לא קלות, ההבדלים בין המשאבים שהם מקבלים למשאבים שספורטאים במדינות עם תרבות ספורט מפותחת מקבלים, הלחץ שתוקף בשנה אולימפית אחרי שלוש שנים של התעלמות תקשורתית, פתאום הם מקבלים כותרות ומראיינים אותם ומעמיסים עליהם ציפיות ואם הם לא עומדים בהן מופיעות כל מיני טרמינולוגיות שלא קשורות בכלל להוויה האולימפית - שמהותה חגיגה של ההשתתפות בספורט, לא חגיגה של הכישלון בו.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988