אובדן הילדות

"מאסטר שף ילדים"? אין דבר שמעצבן אותי יותר מילד שאוהב בשר מדיום-ריר

"מאסטר שף ילדים", תוכנית הגמר, יום ב' 21:00, ערוץ 2 קשת

אני מקווה מאוד שזו העונה הראשונה והאחרונה של גירסת הילדים לתוכנית הריאליטי הטובה הזאת. אני מקווה מפני שלפעמים דבר רע במהותו ניכר דווקא כשהוא מתבצע באופן חיובי, כמעט חיובי מדי.

את המשפט האחרון אני חש צורך להסביר: "מאסטר שף" היא בעיניי יופי של תוכנית. כחובב אכילה עם הפרעת טלוויזיה, אהבתי מאוד את העונות הראשונות שלה.

כאבא לילדים, אני יכול לומר שהיחס שלו זכו משתתפי העונה הראשונה של "מאסטר שף ילדים" הייתה מצוינת: השופטים התחשבו והעבירו אך ורק ביקורת בונה, והילדים, כך נדמה, חובקו ולוטפו, לא רק כאשר בישלו אלא גם כאשר פישלו. גם המפגשים איתם הולידו כמה סיפורים מרגשים. אחת מבשלת לאב שנטש אותה, אחר מבשל כמחווה לזיכרון דוד אהוב שהלך לעולמו בדמי ימיו.

לכאורה, אין כאן שום בעיה, להיפך. אז אם הכול נכון כל-כך, איך זה יכול להיות שלא מעט צופים שאוהבים אוכל, אוהבים ילדים ואוהבים סיפורים מרגשים, החלו להרגיש שלא בנוח עם העונה הזאת של "מאסטר שף"?

תחזרו לפיצה

ניל פוסטמן, שעסק לא מעט בחיבור שבין חינוך לתקשורת, הגה כבר לפני יותר מ-30 שנה את תיאוריית "אובדן הילדות". על רגל אחת: הילדות, כמושג שרובנו גדלנו עליו, נוצרה ביוון העתיקה, באחת מחברות האדם הראשונות שידעו קרוא וכתוב והפעילו מערכת חינוך. עם שקיעת התרבות היוונית היא נעלמה, ונולדה מחדש אחרי המצאת הדפוס והחינוך במתכונת שהכרנו עד לפני מספר שנים.

העברה של הידע האנושי לספרים איפשרה חשיפה הדרגתית של עולם המבוגרים בפני הילד: תחילה למד לקרוא טקסטים בסיסיים, בדרך-כלל חינוכיים ומתקתקים, אחר-כך חשפו בפניו ספרים בעלי עלילה מורכבת יותר, ולבסוף זכה לקרוא גם בספרים שעל המדף העליון בבית, אלה שהיו מחוץ להישג ידו, תרתי-משמע, כילד קטן.

הטלוויזיה, כך טען פוסטמן, הפרה את ההדרגתיות הזאת וחשפה בפני הילדים, בתוך זמן קצר, את כל צפונות עולם המבוגרים.

פוסטמן כתב על הטלוויזיה של שנות ה-70, וטיעוניו מקבלים משנה תוקף בעידן המקוון שבו הטלוויזיה המפוקחת נראית כשמרנית משהו לעומת אמצעי מדיה אחרים שעומדים לרשות הילדים בני-זמננו.

זו הסיבה שילדים בעידן התקשורת המפותחת הפכו להיות מה שילדים היו בימי הביניים למשל, בטרם היו הקריאה והחינוך לנחלת הכלל: מבוגרים קטנים שנבדלים מהמבוגרים ה"גדולים" בעיקר ביכולות הפיזיות המוגבלות.

ספק אם הייתה עוד תוכנית שאפשרה להניח מחדש את התיאוריה הוותיקה של פוסטמן בידינו כמו "מאסטר שף ילדים".

אם ריאליטי הילדים הקודם, "כוכב נולד", חשף בפנינו תופעה שמוכרת עוד הרבה מלפני חוזליטו של ילדים-מזמרים, הרי ש"מאסטר שף" הביאה לקדמת הבמה לא ילדים, אלא מבוגרים קטנים.

אני יודע שלא מעט מבוגרים יחלקו עליי, וסדנאות בישול לילדים יוכיחו אולי שאני טועה, אבל אין דבר שמעצבן אותי יותר מילד שאוהב בשר אדום מדיום-ריר, במקום שניצל דקיק ומטוגן היטב.

שהרי אם נותר תחום אחד שבו ילדים עוד הורשו להתנהג כילדים עד לאחרונה, הרי זה בתחום האוכל: לחמנייה עם שוקולד הייתה עבורם סוג של פסגה קולינארית, שניצל וצ'יפס - מעדן והמבורגר, סוג של חגיגת טעמים. לאט-לאט הם היו אמורים לגמוא את הדרך לעבר טעמים נרכשים. בהיפוך ההנחה לגבי הקומוניזם, אומר שמי שמתחיל לאוהב סושי בגיל 20 הוא בסדר בעיניי, אך מי שמצהיר על אהבתו לסושי בגיל 7 הוא לא יותר מאשר קורבן-אופנה.

אז הילדים היו חמודים, השופטים מתחשבים, וחלק מהמאכלים מפתיעים וטעימים. ובכל זאת, בתום העונה הראשונה של "מאסטר שף ילדים", בא לי להזמין לכולם פיצה, לשלוח אותם הביתה ולקוות שיחזרו יום אחד כמתמודדים מבוגרים. עד אז, שייקחו את הזמן עם הכמהין.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988