זה טוב שהמחאה החברתית מתפצלת

מה רע שאחד יעבוד על כניסה לכנסת, אחד על יוקר המחיה ואחד יהיה בשכונות

א.

כולנו ראינו את הסרטון עם המג"בניקים והילד הפלסטיני בחברון, אני מניח. כמובן שרבים הדברים שלא ראינו, כמו מה היה לפני. על זה אפשר לשאול: מתי מתחיל אותו "לפני". שלוש דקות קודם? חודשיים? עשרים שנה? ב-48? ב-29? להסתכל על הסרטון הזה ולנסות להבין את חברון זה כמו להסתכל על סלט ביצים ולנסות לדמיין תרנגולת.

כולנו התעדכנו בחדשות משוויץ, אני מניח. הפיזיקאים במרכז למחקר גרעיני בשוויץ טוענים שמצאו את "בוזון היגס", המכונה החלקיק האלוהי, זה שיכול להסביר לנו איך התחיל היקום. טוב, הם לא בדיוק מצאו אותו, הם מצאו עדויות לכך שהוא אולי קיים. הם גילו את טביעת רגלו, חזו בצל-צלו. הם דווקא מצליחים לראות את התרנגולת דרך סלט הביצים.

חברון היא עיר עתיקה ומסובכת שקיימת כבר יותר מחמשת אלפים שנה. אבל היקום - היקום! - קיים כבר משהו כמו 14 מיליארד שנה, ועד כמה שהצלחתי להבין, גם הוא די מסובך בפני עצמו. ועכשיו אני מנסה לעכל את הרעיון שיש סבירות די גבוהה שיצליחו לפתור את חידת היווצרות היקום לפני שיצליחו לפתור את המצב בקסבה של חברון.

נסו גם אתם.

מדכדך, לא? קצת. אבל אולי לא. אחרי הכול, ככה אנחנו בני האדם וכזה הוא גורלנו, לנוע לנצח במישורים מקבילים. אפשר למצוא נחמה במחשבה שהמדען שיפתור את חידת היווצרות היקום לא יודע שום דבר על החיים, בדיוק כמונו. ימצא כמה חלקיקים אלוהיים שימצא, מתישהו גם הוא ידפוק את האצבע הקטנה של הרגל בפינת המשקוף של האמבטיה, תנוח דעתכם.

אנחנו יצורים מוזרים. משהו כמו עשרה מיליארד דולרים הוציא המין האנושי על מנת למצוא את החלקיק האלוהי. אפשר היה לומר שאם היה מוציא עשירית מזה כדי לרפא את המלריה, לדוגמה, אולי היה מוצא את החלקיק האלוהי בתוך עצמו.

אבל אפשר לומר את זה על כל דבר. מצטער, ברמה העקרונית אני מאמין שלרצות ולפצח את חידות היקום זו שאיפה נעלה וחשובה לא פחות מלמצוא תרופות לכל המחלות שבעולם. כמו הסיפור על האיכר עם הלחם והפרח. צריך שיהיה גם בשביל מה לחיות, לא רק איך. ככה מתקדמים קדימה, בחיכוך המתמיד בין המה והאיך, בין הלמה והככה. חיינו הם קצוות מפוצלים.

הפיצול, אם כן, הוא דרכנו. הסתירה הפנימית - מהותנו. המין האנושי הוא כל אחד מאיתנו, וכל אחד מאיתנו נע במישורים מקבילים כל הזמן. לא תמיד אנחנו אותו האדם בכל אחד מהם, וזה בסדר גמור. אם כבר להפך, כל הבעיות מתחילות כשאתה מנסה להתנהג אותו דבר בכל התחומים. אני הכי בעד הפרדת כוחות. בעבודה תהיה בוס, בבית תהיה אבא, במיטה תהיה נמר, במגרש תהיה פזיז ובכביש תהיה זהיר. כשאתה הולך להורים, שים כיפה. כשאתה במסגד, תוריד נעליים.

ב.

אני מודה שקצת הסתבכתי עם כל ההקדמה הזו. ככה זה, בכל פעם שיש איזה חדש ממאיץ החלקיקים אני פשוט מאבד את הצפון. אבל כל ענייני הפיצולים והסתירות והמין האנושי דווקא משרתים אותי יופי כשאני מגיע סופסוף לדבר שרציתי לכתוב עליו ולטעון אותו מההתחלה.

מה שאנסה לטעון כאן, בקיצור, זה שהפיצול העובר על המחאה החברתית הוא דבר טוב. למה הוא דבר טוב? ראשית, אני חושב שהוא טוב דווקא כי מקובל לחשוב שהוא רע. או יותר נכון: המתנגדים למחאה עושים בו שימוש כדי לשכנע אתכם שהוא רע. בפרספקטיבה של שנה מהקיץ הקודם ושל שבוע מההפגנה הקודמת - וחוכמה שבדיעבד היא תמיד הכי טובה - אני יכול אף לטעון שהפיצול הזה נראה כמו אחד הדברים הטובים שקרו למחאה.

למה? כי אין טבעי ממנו. מדוע אנחנו מוכנים לקבל את כל הסתירות האפשריות כשהן מופיעות באדם אחד ודוחים אותן בשתי ידיים כשהן מופיעות אצל תנועה של עשרות אלפי אחדים? למה כל-כך מפריע לאנשים שתנועת המחאה החברתית התפצלה לכמה ראשי חץ? - זה עובד על כניסה לפוליטיקה, זה בשכונות, ההוא בכנסת, וזה על יוקר המחיה. אלה נלחמים על הנכים וההם על הפעוטות. זה לא רק הכי טבעי, זה גם אולי הדבר הכי חכם, לנוע בכמה ראשי חץ, בכמה מישורים ורבדים, ולפנות לכמה קהלים שונים. אם זה היה תלוי בי, וזה לא תלוי בי בגרוש, הייתי אף מעמיק את הפיצול הזה (כמובן שאין בנאמר כאן כדי לפסול שיתופי פעולה).

השונות הזו היא כוח. מציגים אותה כחולשה, אבל הפיצול הזה וההבדלים האלה הם בדיוק מה שגרם למחאה להתלקח מחדש. אם החזית הייתה אחידה, לא הייתה התקדמות. בשנה שעברה המחאה ניסתה לפנות לכולם. גם השנה היא צריכה לנסות ולפנות לכולם. הטריק הוא שלא כולם יפנו לכולם בבת אחת.

יש האומרים שמפריע להם שהשנה אי אפשר לבוא להפגנות עם הילדים. ואני אומר: נהדר, ככה זה בדיוק צריך להיות. צריכות להיות הפגנות שאפשר להביא אליהן את הילדים, זה תמיד נחמד, אבל צריכות להיות הפגנות שאי אפשר לבוא אליהן עם הילדים. גם לישיבה של ועדת הכלכלה של הכנסת אף אחד לא מביא את הילדים, תאמינו לי, וזוהי זירה חשובה לא פחות מבחינת המחאה החברתית מאשר הרחוב.

שנית, מדובר באמת בפיצול אידיאולוגי. מי שמציג את הכול כגחמות אגו ילדותיות עושה את זה מתוך סיבה להקטין את המחאה ולפגוע בה (אף שבכל ספין יש גרעין של אמת), אבל הזרמים השונים הם באמת, ובכן, שונים. ושניהם יותר מלגיטימיים בחברה דמוקרטית, גם השתלבות בשיטה וגם מלחמה בה מבחוץ. לא מלחמה אלימה, כמובן, אבל לא ניכנס היום להגדרת גבולות האלימות.

בשבוע שעבר ההפגנה התפצלה לה לשתיים - האחת מאורגנת, מורשית ומסודרת, בה נשאו נאומים רהוטים והוצעה הצעה כלכלית ראויה לדיון, והשנייה צעדה חצי-ספונטנית, נטולת מנהיג, נאומים או דרישה ספציפית. האחת משפט רהוט, השנייה נהמה. בהתחלה חשבתי שזו טעות וצעד דבילי, אבל ככל שהערב התקדם הבנתי שכך בדיוק זה אמור היה לקרות.

הערת שוליים: הקווים מטושטשים. עובדה שפח נשרף בהפגנה של הממוסדים ותאמינו לי שבמצעד האנרכיסטי, לכאורה, היו הרבה אנשים מסודרים שיכולים ללמד אתכם על כלכלה.

ג.

המחאה החברתית נמצאת בשלב מעניין. ההתלקחות של לפני שבועיים, עם האלימות והחלון והמעצרים, עוררה לא מעט רגשות. הבעיה עם רגשות, בהקשר של מחאה, היא שהם קצת כמו אנרגיה מתחדשת (המים, הרוח, השמש). יש שם המון כוח, הבעיה שקשה לאגור אותו לאורך זמן או לשנע אותו למרחקים. יכולת לראות את זה לקראת סוף ההפגנה שהתפצלה. אחרי כמה שעות של הליכה ללא התנגדות או אלימות מצד המשטרה, כולם פשוט התעייפו.

אבל הרגשות והמחאה מזכירים לי את האנרגיה המתחדשת מעוד בחינה: היא תמיד מתחדשת. הרוח תמיד תישוב, השמש תמיד תחמם והמים תמיד יפלו למטה. כל עוד עולם כמנהגו נוהג והשיטה תמשיך לדפוק את החלשים ולהיטיב עם העשירים, הדבר הזה ימשיך. האם יש לזה סוף? לא בטוח. האם צריך להיות לזה סוף? בטוח שלא.

הרהור: יש סבירות די גבוהה שיצליחו לפתור את חידת היווצרות היקום לפני שיצליחו לפתור את המצב בקסבה של חברון

דרור פויר
 דרור פויר

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988