דברים שלמדתי מילדיי

בסופ"ש הזה ימלאו לי 42. בקרב עדת מאמיני "הטרמפיסט" יש לזה משמעות

א.

השבוע הילדים היו בני חמש. יומיים אחר כך תם החופש הגדול וליווינו אותם לגן חובה בהתרגשות גדולה. הם הולכים לגן חדש. ומילא גן חובה ומילא גן חדש, זו הפעם הראשונה שהם נפרדים וכל אחד הולך לגן אחר.

ככה שיבצה אותם העירייה ואנחנו החלטנו ללכת על זה, בעידודם הנמרץ. בינתיים נראה שזה מוזר לנו יותר מאשר להם, אפילו שאחרי היום הראשון בגן שאלנו איך היה והחוויה המרכזית שהייתה להם לספר עליה לא הייתה הגננת החדשה או המבנה החדש או הילדים שפגשו בפעם הראשונה - אלה תוארו בקצרנות שאין לתאר - אלא איך בהפסקה הם נפגשו בחצר ושיחקו ביחד. הדקות האלה תוארו בפירוט בסגנון לב טולסטוי.

היה בזה משהו נוגע ללב. בכלל, נדמה שבזמן האחרון הכול נוגע ללבי. ביום הראשון של הגן התעוררתי מוקדם מדי וכשנכנסתי למטבח להכין לי קפה ראיתי אותם יושבים על רצפת הסלון, מציירים ומדברים. סתם שיחת בוקר על אסטרונומיה ואבולוציה בעירום מלא. זה נורא נגע ללבי, אז התחבאתי ככה מאחורי הקיר במסדרון והקשבתי והבטחתי לעצמי לזכור מה הם אומרים בשביל לספר לגלית וכמובן ששכחתי.

או שאני שוכח או שאני לא שם. בחופש הגדול הזה לא נסענו לשום מקום. נשארנו בארץ, שלא לומר בעיר, שלא לומר בבית. גלית לקחה שבועיים חופש ובילתה איתם המון. אני עבדתי כרגיל ובקושי הייתי, וגם כשהייתי כל הזמן הייתי בטלפון. מין שבועיים כאלה עמוסים, קורה. כל הזמן היא אמרה לי שהגיל הזה לא יחזור - ילדים בני חמש עוד רוצים לעשות דברים עם ההורים שלהם - ושאני עוד אתגעגע לזה, אבל איכשהו תמיד היו לי דברים אחרים לעשות. דברים חשובים נורא, ברור, בטח הרבה יותר חשובים מלבלות זמן עם הילדים שלך. מה הם היו, לעזאזל. גם את זה שכחתי. נותר רק לקוות שכשיגיע זמני להתחרט ולהתגעגע, אשכח גם את זה.

חרטה, שכחה וגעגוע - השוקולד-מנטה-מסטיק של הרגשות.

ב.

אז הילדים בני חמש, שזה עולם אחר לגמרי מילדים בני ארבע או שלוש. אתם יודעים שאני לא מאלה שמלכלכים על הילדים שלהם או מבכים על אובדן של משהו, נכון? דבר לא אבד לי, ולבטח לא אבד לי דבר שלא רציתי שיאבד. ובכל זאת. ילדים - ואני לא מדבר פה על הילדים שלי, אני מדבר על ילדים של אחרים, שיהיה ברור - הולכים ונהיים פחות חמודים עם הזמן. להוכחה: קחו תינוק בן שנה ומתבגר בן 12 והשוו ביניהם. טיפ: תתחילו עם להריח אותם.

זה לא שאני מתגעגע לתינוקות שהיו לי, ממש לא. טוב, אולי קצת, הם ממש היו חמודים, אבל זה לא זה, האמינו לי. הילדים שיש לי עכשיו הם הרבה יותר מעניינים ומאתגרים וחכמים ומצחיקים. זו גם לא התלות המוחלטת של התינוקות בהוריהם שגורמת לך להרגיש כל-כך נחוץ וגיבור וכשהיא מסתיימת אובד לך איזה משהו. לא, זה משהו אחר. מה שמשנה את הסיפור זה כל העניין עם האופי. לא שלי, שלהם.

בשבוע שלפני זה היו לי שלושה ימים של כאב ראש עצבני. הרגשתי כאילו מישהו או משהו מנסה לפרוץ לי מתוך הגולגולת בעזרת מקדחה. ככה בדיוק אני מרגיש מה שעובר על הילדים בזמן הזה - האופי כאילו מנסה לפרוץ מתוכם החוצה כמו כאב הראש שלי, וכמו כאב הראש שלי, גם הוא לא עושה את זה בעדינות יתרה.

זה כמו הילד הרע של לאה גולדברג שנכנס בהם בפנים, בלי כל אזהרה. אני קולט את זה, אני מבין את זה, אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בנדון. הרבה פעמים נראה שהם בדיוק כמוני, גם הם לא יכולים לעשות דבר בנדון. אבא, אומרת נגה הרבה פעמים, קצת אחרי שלבי השיא של עוד התפרצות געשית כזו, אני לא יכולה לעצור את זה. אני מנסה להפסיק לבכות, היא אומרת בכנות האינסופית הזאת של ילדים, אבל זה לא מצליח לי.

זה מה שקורה להם. אני מבין את זה, אני מבין גם את התחושה שאף אחד לא מבין אותך, שאף אחד לא אוהב אותך, שהעולם כולו נגדך, שאין לך חברים, שאתה לבד. אני מבין את זה טוב מאוד - הייתי שם, לעזאזל, כמו כל אחד. אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות. אתה רואה את הילדים שלך נאבקים בעצמם ונקרע. הרבה פעמים זה כואב לך פיזית ממש - ילדים, יש להם יכולת התנסחות שפוגעת בך כמו ברזל מלובן, גם אם הם רק בני חמש. וחוסר הפרופורציות שלהם גם הוא לא עוזר בהרבה.

נראה שהחוויה האנושית הבסיסית, ולבטח אחת מהבסיסיות שבהן, היא שאף אחד לא מבין אותך. זה נכון, נכון? ההורים שלי לא הבינו אותי, אני לא מבין את ילדיי. אבל זה לא נכון, נכון? הם הבינו אותי (היום אני מבין את זה) בדיוק כמו שהיום אני מבין את ילדיי (ויום אחד הם יבינו את זה), אבל כמעט שאין לי שום דרך להבהיר להם שאני מבין אותם ושזה יעבור. כנראה שזו עוד חוויה אנושית, בסיסית לא פחות: כל אחד צריך להבין לבד. את הדרך שלך אף אחד לא יכול ללכת בשבילך.

ג.

ואגב, האופי הזה שתיארתי אותו כמו הילד הרע של לאה גולדברג, הוא לא תמיד רע, בכלל לא. לצד כל אלה, הרבה פעמים יוצאים מהילדים האלה דברים שמשאירים אותך חסר נשימה, אבל מלא תקווה. הילד שכמו בודהא בשעתו גילה פתאום שיש בעולם סבל ועוני ומאז רק רוצה לחלק כספים לנזקקים; או הילדה שמשתדלת לגלות בכל יום משהו חדש והצימאון הבלתי נדלה שלה לידע מסמל את כל מה שהביא אותנו, המין האנושי, לאן שהביא אותנו.

היא קמה בבוקר עם רשימת שאלות כמו שהוא קם בבוקר עם המצאות חדשות למכונות - מכונה שעושה קשת זה הפיתוח האחרון. והיא כבר כמעט קוראת ולגמרי כותבת, וממלאת את הבית בפתקים: נגה אוהבת את אבא ואמא והלל.

אז יומולדת שמח, ילדים.

ד.

אבל החיים הם לא רק ילדים, אתם יודעים. אני מציין בסוף השבוע הזה את יום הולדתי ה-42. אצלנו, עדת מאמיני דאגלס אדאמס זצוקלל"א, יש למספר משמעות מיוחדת, כמובן: 42 זו התשובה לחיים, היקום וכל השאר. התשובה ניתנת על-ידי "הרהור עמוק" - סופר-מחשב-על שנבנה על-ידי חייזרים ושלקח לו משהו כמו שבעה וחצי מיליוני שנים למצוא את התשובה.

הבעיה הייתה, שבשביל להבין את התשובה, צריך לדעת מה הייתה השאלה, ובשביל זה היו צריכים החייזרים לבנות עוד מחשב שיהיה עוד יותר סופר-על - וזה הכוכב שלנו, כדור הארץ (לפי אדאמס הם לבשו צורת עכברים כדי לתחזק אותו). לרוע המזל, כדור הארץ נהרס על מנת לפנות את הדרך לאיזו אוטוסטרדה פאן-גלקטית והשאלה לא נודעה לעולם.

כך או אחרת, כל זה קצת מסמל את מצבי בתקופה האחרונה: תשובה לא ברורה לשאלה שלא קיימת, חוסר ודאות ותחושה מעורפלת של לפני אסון. עוד מעט יגיעו הדחפורים מהחלל ונדמה שאין מה לעשות מלבד לצאת ולהרים כוסית.

דרור פויר
 דרור פויר

אתה רואה את הילדים שלך נאבקים בעצמם ונקרע. ילדים, יש להם יכולת התנסחות שפוגעת בך כמו ברזל מלובן

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988