המוסר של "מעריב"

לידיעת קלמן ליבסקינד: קריסה מוסרית בתקשורת מגיעה לאחר הקריסה הכלכלית

בראיון לשדרנית הרדיו קרן נויבך ברשת ב' תיאר העיתונאי-תחקירן החשוב של "מעריב", קלמן ליבסקינד, את תחושת הכאב שלו על המקום שבו הוא עובד כבר 11 שנים.

ליבסקינד אמר בסוף השבוע שעבר כי "את סדום הפכו על חצי ממה שאני ראיתי בשנה האחרונה", ולא רצה לנקוב בשמות. הוא רק אמר ש"הקריסה המוסרית" קדמה לקריסה שחווה העיתון כרגע, זו הכלכלית.

ואיך היה המוסר ב"מעריב" תחת מגוון הבעלים ושורת העורכים הקודמים, קלמן? מה היו אמות-המידה כשעופר נמרודי בלע ניירות בחדר החקירות, וכשכספי הפיצויים נבלעו בפיו של החוב האדיר של העיתון?

עובדה, ליבסקינד אף פעם לא קם ולא עזב, וגם בשנה האחרונה, אחד העיתונאים הקולניים ביותר בתקשורת הישראלית אפילו לא הזכיר במרומז את מחזות האימה שעליהם דיבר. בכל כלי תקשורת אחר הוא ירה, חוץ מאשר בשלו - כך עד לפני ימים אחדים, כשתם הפרק של שליטת קבוצת אי.די.בי ב"מעריב".

ומה באשר למוסר ב"ישראל היום" או "בידיעות אחרונות", ומה בעניין המוסר של "הארץ-דה מרקר"? מתברר שאת זה של האחרון מעמיד גם כן ליבסקינד בספק.

המילה מוסר, אם כן, שברירית היא ונתונה לפרשנות, במיוחד בכל הקשור לתקשורת ולעיתונות הישראלית. זה קורה משום ש"קריסה מוסרית", חייבים להודות, היא אחד הסימפטומים הברורים של קריסה כלכלית, בניגוד לדבריו של ליבסקינד שמאמין שזה להיפך.

ההנהלה של אי.די.בי, שאותה ביקר העיתונאי בחומרה בראיון, היא הסיבה היחידה שבגללה הוא קיבל משכורת בשנה האחרונה. אלמלא אנשיה, היינו רואים אותו כבר ב-2011 מפגין מול מגדלי משה אביב ברמת-גן, שם שוכן משרדו של זקי רכיב. ואם לא רכיב, ליבסקינד היה ניצב יחד עם חבריו מול משרדי הכשרת היישוב כבר לפני שנתיים.

ונודה על האמת - חבל שזה לא קרה אז. חבל שהיו ניסיונות להציל את "מעריב" שוב ושוב, כי הרי הוא כבר לא כלכלי קרוב ל-10 שנים. נכון, הדמוקרטיה צריכה אותו, אולי גם הציבור, אבל הכלכלה זועקת: אין כבר מקום לעיתון הזה.

אך יש בעלי הון שרוצים עיתון ללא כל שאיפה או היגיון כלכלי, והם היחידים שמוכנים לבוא ולהציל את העיתון. וכך, העובדים שמחים לרגע, חשים תקווה, ואז בעלי ההון קונים אותו שוב ושוב, "כי צריך להציל את 'מעריב'", משליכים מאות עובדים לרחוב, מעלימים כספים ששייכים לנותרים, ומקיימים את שאיפתם האישית על אדי זיעתם של הזוטרים. כיצד בגוף כזה, חלש ומוחלש ממאבקי הישרדות וממעבר ידיים יכול להתקיים מוסר?

תיקון במודלים הכלכליים בשוק התקשורת

ההתקוממות של ליבסקינד מתמיהה, במיוחד לאור העובדה כי מי שהסית נגד חבריו בתקשורת ללא הרף, על גבה של הפלטפורמה שאותה ביקר כעת, היה הוא, ליבסקינד. בקול החשוב שלו הוא הבהיר שוב ושוב בשנים האחרונות כמה התקשורת שמאלנית, כמה היא איבדה את דרכה, כמה סכנה יש בה.

אז אולי ליבסקינד לא תרם בכך למותו של "מעריב", אבל יש לו חלק גדול בהיעדר התמיכה הציבורית במאבק שלו ושל חבריו; בטוקבקיסטים המתלהמים שרוקדים על הדם, בשתיקה הרועמת של השלטון וכן בהחלטה של ציבורים רבים במדינה לא לקנות עיתון, ואף לירוק ולדרוך עליו.

האירוניה גדלה כשמביטים על המאבק של עובדי "מעריב" היום. לאור הזרקור שמפנה ליבסקינד בעקשנות לעבר השקפת העולם של העיתונאים, עולה השאלה - האם המאבק של העובדים היום נגד עסקת המכירה היה זהה לולא היה זה שלמה בן-צבי שרוצה לקנות אותם. האם החשש מהפיכתו לעיתון בעל זיקה ימנית, שלא ירצה שבהתנתקות הבאה "נעבור את זה יחד" אלא "לא נעבור את זה בכלל", הוא שמגדיל את האמוציות? בן-צבי, בכל אופן, מאמין שזה הסיפור.

מוסר, ליבסקינד, הפך להיות מצרך נדיר בתקשורת הישראלית. הוא יחסר שם כל עוד לא יהיה תיקון אמיתי במודלים הכלכליים בשוק התקשורת, וכל עוד לא יתנו למי שהוא חי-מת כבר עשור, לסיים את חייו בשלווה. ואם שלמה בן-צבי יקנה את העיתון ויהפוך אותו למוצר המצליח שעליו חלמת, גם אידיאולוגית, כנראה אתה אכן מבין היטב בענייני מוסר.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988