"יש לשנות את שיטת הממשל לפני שתהיה קטסטרופה"

כבר 20 שנה נאבקים ד"ר אריק כרמון ופרופ' אוריאל רייכמן לשנות את שיטת הממשל בישראל ■ שימו לב לחלק מהמלצותיהם: אחוז חסימה של 4%, ממשלה של 8 שרים לכל היותר, זכות וטו לראש הממשלה על כל חוק ■ ראיון מיוחד

הודעת ראש הממשלה בנימין נתניהו על הקדמת הבחירות פתחה השבוע את הקמפיינים של המפלגות והמועמדים לראשות הממשלה. וכשניחוח הבחירות באוויר, מיד עולות לפני השטח גם הטענות על הצורך בשינוי שיטת הממשל.

בראיון מיוחד ל"גלובס" מותחים שניים מהשועלים הוותיקים בזירת המאבק נגד שיטת הממשל - פרופ' אוריאל רייכמן וד"ר אריק כרמון - ביקורת חריפה על השיטה הקיימת, ומביעים תקווה שהתהפוכות שעברו על הממשל הנוכחי יגרמו סוף-סוף למקבלי ההחלטות לבצע שינוי.

"החלטת ראש הממשלה על הקדמת הבחירות מהווה דוגמה מובהקת מדוע צריך לשנות את שיטת הממשל", אומר פרופ' רייכמן. "אנו רואים ראש ממשלה שמודה שהוא נאלץ להקדים את הבחירות מכיוון שאינו מסוגל להעביר תקציב ולשלוט בקואליציה. זה רק מוכיח את הטענות לגבי חוסר היציבות המאפיין את המערכת הפוליטית ואת הכוח הפוליטי של המפלגות הסקטוריאליות שעל פיהן יישק דבר".

כרמון מסכים. "בקואליציה הנוכחית משתתפות 6 סיעות בפריסה רעיונית בלתי אפשרית. והנה מתברר כי למרות גודל הקואליציה והמספר הבלתי נסבל של השרים, ראש הממשלה לא מצליח להוביל מדיניות, אלא לצלוח בקושי משברים פוליטיים. הראשון שהבין שאי-אפשר להמשיך כך הוא ראש הממשלה עצמו, שביצע נחיתת חרום מבוקרת לפני שיתרסק".

איום אמיתי על הדמוקרטיה

כבר בתחילת שנות ה-90 צעדו פרופ' אוריאל רייכמן וד"ר אריק כרמון יחד, חדורי מוטיבציה ועם מטרה ברורה: שינוי שיטת הממשל בישראל. אך חילוקי דעות מקצועיים גברו על הרעיון המשותף והשניים הסתכסכו. רייכמן פעל אז להעברת חקיקה בכנסת לשינוי שיטת הממשל (הוביל יחד עם פרופ' אמנון רובינשטיין את היוזמה להצעת החוק לשינוי שיטת הממשל מטעם תנועת "יש סיכוי"); כרמון והמכון הישראלי לדמוקרטיה שבראשותו, התייצבו מנגד ותקפו את יוזמת החקיקה. מאז שרר נתק בין השניים, על אף היותם גיסים הנשואים לשתי אחיות - נירה רייכמן וציפה כרמון.

20 שנה חלפו, ובעיית המשילות במדינת ישראל נותרה בעינה. ובכל זאת משהו השתנה: לפני שבועות מספר החליטו רייכמן וכרמון להרים דגל לבן. הם הניחו את הסכסוך ביניהם מאחוריהם, החליטו על חיבור בין הארגונים שבראשם הם עומדים, והגיעו להסכמה על מתווה משותף בדרך לשינוי שיטת הממשל.

רייכמן, נשיא המרכז הבינתחומי וחבר הנהלת "יש סיכוי", וכרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, לא מעוניינים לדבר על הסכסוך ביניהם. "זה לא מעניין", הם אומרים. מה שמעניין אותם הוא איך שילוב הכוחות יפעל לטובת שינוי שיטת הממשל.

דמוקרטיה הישראלית והתפקוד המשטרי במדינה ירדו מהפסים. נוצרו איומים אמיתיים על עצם הקיום המשטרי בישראל", אומר כרמון. "המערכת מתפקדת בצורה כל-כך גרועה, שאין לה אח ורע באף דמוקרטיה מהדמוקרטיות המפותחות. שורה שלמה של שינויים, כולל החלטות בעלות משמעות בצד המדיני, הכלכלי, הביטחוני ועוד, תלויה ביכולת התפקוד של המערכת, אבל המערכת לא מתפקדת. כאשר הכרעה גורלית כל-כך כמו הנושא האיראני, תלויה בהכרעה הלכתית של רב, זה מראה עד לאיזה עברי פי פחת המערכת הגיעה. וזו רק דוגמה אחת. יש הכרח להתגייס וללחוץ לפני שתהיה פה קטסטרופה".

רייכמן וכרמון מציירים תמונה קשה של הפוליטיקה בישראל. "הגענו למצב בלתי אפשרי. זה פשוט פארסה של דמוקרטיה", אומר רייכמן. "אבל ללא מעורבות של הציבור הרחב, דבר לא יקרה. באיחוד אנחנו מקווים לרתום את הציבור למטרה הזו".

"השינויים והתיקונים בשיטת השלטון הם לא מטרה. הם אמצעי", מדגיש כרמון. "האמצעים האלה נועדו להביא אותנו למקום שבו נמצאות מרבית הדמוקרטיות הפרלמנטריות בעולם. כלומר, כשנבחר ראש הממשלה, יש לו ממשלה, הוא יכול לתפקד, הוא יכול לנהל מדיניות, הוא יכול לקבל החלטות. מהקמת המדינה ועד שנת 96', בכל ממשלות ישראל, תמיד למפלגת השלטון היה רוב. אז בישראל קיבלו החלטות מרחיקות לכת. היום ראש הממשלה שבוי בידי מפלגות סקטוריאליות, והממשלה לא יכולה לתפקד. יש קואליציה של 67 חברי כנסת, שהרוב הגדול בה שייך למפלגות לא-דמוקרטיות. המערכת שבויה בתוך מבנה של וטו".

"ראש ממשלה שהולך לבחירות עם אג'נדה מסוימת, חייב למכור נתחים גדולים מאוד מהאג'נדה שלו, להיכנע למפלגות שוליים, כדי לבנות קואליציה. הוא נמצא במצב של סחטנות מתמדת", מוסיף רייכמן. "ראש הממשלה גם נאלץ ליצור פרצלציה של השלטון. הוא חייב לחלק תפקידים לקבוצה שלמה של אנשים ושרים שמייצגים אינטרס נוגד לשלו, שהם יריבים פוליטיים שלו. ברגע שהוא נתן להם חתיכת שלטון, התוצאה היא שהם שומרים על השלטון הזה בקנאות רבה, ונוצרת בעיה אמיתית של שיתוף-פעולה. השלטון הישראלי עובד בצורה מאונכת, שבה כל שר שומר על הטריטוריה שלו. קשה מאוד להביא לשיתוף-פעולה ביניהם, והגענו למצב בלתי אפשרי שבו יותר מ-70% מהחלטות הממשלה לא מבוצעות".

אסטרטגיה של יחסי ציבור במקום עשייה

את תוצאות המצב העגום, אומרים כרמון ורייכמן, מרגיש כל אזרח. "כלום לא מתקדם, הכול תקוע", אומר רייכמן. "ברגע שאתה צריך שיתוף-פעולה, אתה נמצא במצב של חוסר יכולת לפעול, שגורם אחד מטרפד את השני. כל הרפורמות שהוצעו - רפורמות חיוניות בתחום התכנון והבנייה, הקרקעות, הדיור - כולן מתפוררות בפועל. אנחנו נמצאים במצב של חוסר יציבות וחוסר משילות. משך הכהונה הממוצע של שר בישראל הוא 18 חודשים. התוצאה היא, שאי-אפשר לתכנן לטווח ארוך, וכך יש לשרים אסטרטגיה של יחסי-ציבור במקום אסטרטגיה של עשייה".

"קשה לפתח מדיניות כלכלית, חברתית וביטחונית", ממשיך רייכמן. "חוק טל הוא דוגמה אחת מיני רבות לכך שהרשות המחוקקת לא מילאה את תפקידה. העול לבצע התגלגל לפתחו של הצבא. זה אבסורד. המחוקק ברח ממילוי תפקידו. הפנה עורף. ראש הממשלה ברח. הוא חשב במושגים של הבחירות הבאות ובניית הקואליציה הבאה, ומיסמס החלטה של בית המשפט העליון".

"העובדה שראש הממשלה שבוי בידי גורמים שדואגים רק לסקטור שלהם, באה לידי ביטוי חריף כשבודקים למי למשל הלך הדיור הציבורי, שבו יש עדיפות גדולה לחרדים, מכיוון שהם שותף הכרחי לקיום הקואליציה", אומר כרמון. "אבל זה לא רק הימין שמוכר לחרדים. גם השמאל מכר לחרדים. זה מביא למצב שהפכו אוכלוסייה שלמה לשואבי המים ולחוטבי העצים של קבוצה שלא משתתפת במטלות הלאומיות. סקטורים שאין להם גיבוי פוליטי- קואליציוני, למעשה מופקרים. אין להם קול ואין מי שיילחם עבורם".

מעבר לכך, הם קובעים כי במשילות הקיימת היום, מי שבאמת מושל בכיפה הם הפקידים. "כשראש הממשלה שבוי בידי מפלגות סקטוריאליות, הפקידים שולטים", אומר כרמון, "כשמערכת מתפוררת והסמכות נשחקת עולה כוחם של הפקידים, שמונעים מימוש ויישום החלטות. כך, למשל, היום יש לאגף התקציבים באוצר כוח עצום, כוח חריג. פקידי האוצר הפכו להיות מניפולטורים והם משחקים את המשחק הפוליטי. הם נגסו באותה סמכות ובאותו כוח שאנחנו רוצים להעניק למקבלי ההחלטות".

התנאי לשינוי: שותפות האזרחים

רייכמן מוסיף גם אזהרה, שלפיה במדינה שבה האתגרים והסיכונים כל-כך "אדירים", אסור שהממשל יהיה משותק. "אנחנו חייבים ליצור דמוקרטיה אמיתית ופועלת. המגזר הציבורי שלא מתפקד, האלימות ברחובות, השחיתות השלטונית, חוסר המעש וזעקת האזרחים, חוסר האמון בשלטון - כל אלה הם סיכון אדיר לדמוקרטיה לאורך זמן".

"על שולחן הכנסת מונחות, בשלבים שונים של הליכי חקיקה, 7 הצעות חוק שהגשנו לתיקון השיטה בשנתיים האחרונות. כעת, עם פיזור הכנסת רובן יימחקו.

"כל מי שמבקש לתקן את שיטת הממשל הוא דון קישוט שיוצא למאבק סיזיפי. זו אינה ריצת מאה מטר, זה מרתון - וכמו לרצי מרתון, דרושה סיבולת ונחישות. אנחנו לגמרי מוכנים להמשיך במאבק".

"כבר עכשיו אנו שומעים קולות של בכירים ושל מועמדים לכנסת שדורשים את שינוי השיטה", אומר רייכמן. "אני מאמין שקולות אלה ילכו ויתגברו".

התפקדות למפלגות במקום אוהלים והפגנות

ד"ר כרמון ופרופ' רייכמן לא רוצים לדבר רק על הבעיות של המדינה. באופטימיות כמעט מפתיעה - לאחר שנים של חוסר היענות מצד מקבלי ההחלטות - הם עדיין מאמינים שיש סיכוי לשינוי אמיתי. אלא שבשביל זה הציבור צריך להתעורר מהתרדמת הפוליטית, ולהתגייס למשימה. לדעתם, אנשים צריכים להשתחרר מהתפיסה שאוהלים, הפגנות וצעדות המוניות יובילו לשינוי - ולהתפקד למפלגות.

"יש תנאי מוקדם לכל שינוי שצריך לבוא, והוא שותפות האזרחים", אומר רייכמן. "אנחנו נמצאים היום במצב ששני אחוזים בלבד מבעלי זכות הבחירה בוחרים למעשה את רוב חברי הכנסת, 68 חברי כנסת. דמוקרטיה לא צומחת מעצמה. היא נותנת הזדמנות לאנשים להשפיע. אי-אפשר לבוא בטענות למערכת הפוליטית, בלי שאנשים יהיו מעורבים בפוליטיקה. כדי להשפיע ולשנות את המערכת חייבים להתפקד למפלגות, כל אחד לפי השקפתו, ולנסות לדחוף את האנשים המתאימים להיות מעורבים. זה יותר אפקטיבי מכל הפגנה. רק אז יהיה שינוי רציני".

"השינוי הרציני" עובר דרך הצעתם המשותפת של רייכמן וכרמון עם שלושה ארגונים מובילים לשינוי שיטת הממשל: המרכז להעצמת האזרח ונשיאו אורי דורי, שהקימו את הפורום לייצוב הממשל בראשות יצחק נזריאן; תנועת ישראלים להצלת הדמוקרטיה, המקדמת את תוכנית הפורום לתיקון שיטת הממשל (שליד המכון הישראלי לדמוקרטיה), בראשות נשיא העליון (בדימוס) מאיר שמגר; ותנועת "יש סיכוי" בראשות מאיר דגן, המציגה תוכנית שגובשה עם צוות חוקרי המרכז הבינתחומי הרצליה.

שחיקת המפלגות הקטנות וחיזוק ראש הממשלה

המתווה שגובש נועד לשמור על אופיה של ישראל כדמוקרטיה פרלמנטרית, בדגש על חיזוק המשילות, עידוד הקמת גושים פוליטיים גדולים, ושמירת האיזון בין הממשלה לכנסת. השינויים המרכזיים המוצעים מתמקדים באופן בחירת ראש הממשלה, במבנה הממשלה וביחסי הממשלה והכנסת, ובנוסף, מוצג מתווה לשילוב מרכיב אזורי בבחירות לכנסת, שלפיו ייבחרו מחצית מחברי-הכנסת ב-17 אזורי בחירה.

כרמון: "במציאות של המתווה החדש, מפלגות סקטוריאליות יישחקו, ונגיע למצב שבו ערבים וחרדים מצביעים למפלגות כלליות ולא למפלגות קטנות. זה לא חזון אחרית הימים".

"אנחנו יכולים לספר שמאחורי הקלעים כבר מתגבשת קבוצה של מנהיגים, גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה, שיחתמו על הצעת חוק שמנוסחת בימים אלה. היא תונח על שולחן הכנסת, ואנחנו מקווים שיחד עם התעוררות ציבורית רחבה, שנניע באמצעות קמפיין, ייווצר הלחץ הנדרש להעביר את החוק. לפני בחירות זאת הזדמנות להניע שינויים. אף אחד לא ערב לנו, אין שום חברות ביטוח, אבל בסיבוב ראשון של שיחות עם מנהיגים בולטים, יש תחושה של רצון לגבש חזית אחת. אינשאללה".

רייכמן: "הקריאה שלנו מכאן היא, בראש ובראשונה, קריאה להתעוררות של הציבור, למנהיגות מתוך הציבור, וקריאה למנהיגות מצד המערכת הפוליטית. לא נצליח להגיע לשחרור אמיתי, בלי הסרת הכבלים שכובלים את ראש הממשלה כיום, ובלי שהפוליטיקאים יקומו סוף-סוף ויחשבו על טובת המדינה".

לסיכום, חוזר כרמון לקרע שהתאחה בינו לבין רייכמן ואומר בחיוך: "אמר מי שאמר, שאם אנחנו הגענו להסכמה אז הכול אפשרי"; ורייכמן מאשר: "זה נכון. שילמדו משהו מאתנו".

שינוי שיטת הממשל והבחירות - העקרונות המרכזיים:

■ העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת מ-2%, כפי שנהוג כיום, ל-4%.

■ שילוב בין בחירות ארציות ויחסיות: מחצית מחברי הכנסת ייבחרו ב-17 מחוזות בחירה.

■ ראש הממשלה יהיה ראש הרשימה הגדולה ביותר.

■ הדחת ראש הממשלה וממשלתו בהצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית מלאה, ברוב של 61 חברי כנסת.

■ פיזור הכנסת יתאפשר רק ברוב מיוחס.

■ ממשלה מוגבלת ל-16 שרים לכל היותר ולא פחות מ-8.

■ חבר כנסת המתמנה לכהונת שר יחויב להתפטר מהכנסת (החוק הנורווגי).

■ לראש הממשלה תהיה זכות וטו על כל חוק. הכנסת תוכל לבטל את הווטו ברוב של 61 חברי כנסת.

צרו איתנו קשר *5988