גירושי הרפובליקנים מארה"ב

הם האמינו עד הסוף בניצחון. הם פשוט חדלו להבין את אמריקה

אם הלילה בין שלישי לרביעי היה שייך לברק אובמה, הנה סיוטי הלילה היו שייכים לקארל רוב (Rove). ב-2004, ג'ורג' דאבליו בוש ציין אותו לשבח בעצרת הניצחון שלו, לאחר שחזר ונבחר לנשיא. "האדריכל", קרא לו בוש. התקשורת קראה לו "המוח". הוא סלל את דרכו של בוש מבן-התפנוקים שוחר התענוגות אל כהונת המושל בטקסס ואחר-כך אל הבית הלבן.

רוב הכריז בימים ההם שהוא מעצב "רוב רפובליקני חדש", אשר יחזיק מעמד לפחות 40 שנה. הרוב של רוב התמוטט בין 2006 ל-2008.

רוב היה יכול להצטנע בפינת המובסים, כמו ידידו הנשיא לשעבר. אבל הוא חתר בכל כוחו לחזור אל מרכז הזירה. הוא הקים מה שהחוק האמריקני קורא "ועד פעולה", כדי לגייס כספים לטובת מועמדים. הוא יצק מיליוני דולרים לשורה של מדינות, כדי לעזור לבחור סנאטורים רפובליקנים; הוא גיבש תכניות פעולה לגיוס מצביעים; הוא כתב מאמרים והופיע בטלוויזיה.

במוצאי יום הבחירות הוא היה מפרשני רשת פוקס. כמה דקות לאחר 23:00, הסטטיסטיקאים של פוקס הצטרפו אל שאר הרשתות בהכרזה שברק אובמה ניצח במדינת אוהיו, והבטיח בזה את בחירתו החוזרת. זה היה הלם כבד לכל הנוכחים. זה היה הלם כבד לכל המוציאים והמביאים במטה הבחירות של רומני. הם שכנעו את עצמתם ואת זולתם, שהטוען הרפובליקני לנשיאות עומד לנצח.

"הנשיא חזר ונבחר"

רוב היה כמעט כעופר איילים, הנלכד באורות הצולבים של מכונית דוהרת. לא יכול להיות, הוא אמר, וחזר ואמר, וציטט מאתר הרשת של ועדת הבחירות באוהיו, והציע להאט ולהיזהר, ודחק בסטטיסטיקאים לחזור בהם. בהשפעתו, המגישה של השידור קמה מאצל שולחנה, וצעדה לחדרם של הסטטיסטיקאים, כאשר המצלמה מלווה אותה. היא ניסתה לפתוח את הדלת. הדלת לא נפתחה. היא חזרה אל השולחן.

הממונה על יחידת הסקרים של פוקס יצא לבסוף מן החדר, הסב לצד רוב, וניסה להסביר לו מדוע הוא טועה ובעלי התחזית צודקים. הממונה הוא במקרה אחד הידענים הפוליטיים הגדולים באמריקה, מייקל בארון. הוא אמנם איש ימין, אבל הוא גם איש מקצוע. לא עזר לרוב. פוקס לא חזרה בה. המלים "הנשיא חזר ונבחר" הוסיפו לרצד על המרקע.

זה היה מעמד של השפלה עצמית ושל ניתוק מן המציאות. אבל לא רוב בלבד נותק מן המציאות. לצדו עמדה גלריה מפתיעה של עסקנים פוליטיים, של יועצי בחירות מקצועיים, של שדרים ושל פרשני עיתונות.

בהשפעת ביטחונה העצמי של הגלריה כתבתי כאן ערב הבחירות על האפשרות ש"העם האמריקני מבשל משהו הנעלם מעינינו" (ציטוט של עיתונאי אמריקני, דווקא מן השמאל). הצעתי להתייחס במידה של ספקנות לסקרי דעת הקהל, שחזו ניצחון לאובמה. התייחסתי ברצינות אל אינטואיציית הניצחון החריפה של פגי נונאן, בעלת טור בולטת מן הימין.

דיק יודע "איך לקרוא סקרים"

שמות ימניים ידועים ומהוללים, וגם ידועים לשמצה, התנבאו שמיט רומני יגבר על ברק אובמה. רומני עצמו הקרין כמעט אופוריה, ודיבר על ציפיות הניצחון שלו אפילו במעמדים פרטיים או חצי-פרטיים. בעצרות הבחירות שלו, בימי המערכה האחרונים, הוא נתקל בקהל גדל והולך. אלפים הפכו לרבבות. את האוויר מילאו הקריאות "מיט, מיט", ו"45, 45" (הוא עמד להיות הנשיא ה-45, אילו נבחר). האיש נמוך הפרופיל הזה, שבילה את רוב חייו בחדרים סגורים של מועצות מנהלים, התבשם והשתכר. אפשר לסלוח לו.

מה שלא כן למקצוענים. למשל, דיק מוריס. הוא מן היועצים הפוליטיים המפורסמים, והידועים לשמצה, ביותר באמריקה. הוא איש ימין, אם כי היה קרוב אל ביל קלינטון, לפני שהפך לשונא.

מוריס הופיע בפוקס ב-5 בנובמבר. הוא הודיע שם, "ללא כל ספק", כי לא זו בלבד שרומני ינצח, אלא הוא יטביע את אובמה. הוא הוקיע את המדגמים, לעג להנחות הסוקרים, והזכיר לשומעיו, שהוא, בניגוד לרוב האנשים המדברים על פוליטיקה, "יודע איך לקרוא סקרים" (tinyurl.com/c49wtwn).

למחרת הבחירות הוא הופיע חפוי ראש, והכה על חטא. הוא חזה מה שחזה, מפני שהניח כי הסקרים טעו לחלוטין ב"מודל ההצבעה" שלהם. הוא הניח כי לא יתכן שיישנו שיעורי ההצבעה יוצאי הדופן של 2008, שנת ניצחונו ההיסטורי של אובמה. יהיו פחות צעירים, פחות שחורים, פחות היספאנים, פחות נשים לבנות לא-נשואות. אבל, ראה זה פלא, היו יותר מכל קטגוריה, לא פחות.

האופטימיות הגרנדיוזית של מוריס התחלפה בפסימיות גרנדיוזית. מודל ההצבעה בבחירות בארה"ב השתנה לבלי שוב, הוא אמר. המפלגה הרפובליקנית לא תוכל עוד לנצח לעולם, אם לא תסתגל למודל הזה. והיא תוכל להסתגל רק אם תחדל להתנגד למהגרים לטינו-אמריקנים, ורק אם תחדל להבליט את התנגדותה להפלות מלאכותיות.

"איבדתי את הקשר עם אמריקה"

קשה להבין וקשה להאמין. קשה להבין איך מפלגה פוליטית ממומנת היטב, שהתכוננה לבחירות האלה במשך שנים, הייתה יכולה להיכשל בהבנת הדינמיקות; וקשה להאמין שכל-כך הרבה אנשים משכילים וחריפים הצליחו לשכנע את עצמם במשהו כל כך מופרך. אנחנו מדברים כמובן בחוכמה שלאחר מעשה, וזו חוכמה קצת מסופקת.

כדאי מאוד לקרוא את רשמי ברייאן יורק מן השעות האחרונות של מסע הבחירות של רומני (tinyurl.com/bjhgdfz). יורק הוא פרשן פוליטי ב"וושינגטון אקזאמינר", מקביל של "ישראל היום" (ימני מאוד, חינמי מאוד, עתיר ממון ממקום אחר מאוד). הוא מתאר את ביטויי ההלם האותנטיים לחלוטין של פעילים מן השורה, אשר נאספו בהיכל הוועידות בבוסטון כדי להשתתף במעמד הניצחון ההיסטורי של רומני.

"היינו כה משוכנעים שתושבי ארצנו ניחנים ביותר שכל ישר", אמרה פעילה אחת מצפון קרוליינה. "זו הפתעה גדולה. הרגשנו כל כך בטוחים". אחרת, מבוסטון, אמרה: "עליי להיות כנה, אני מרגישה שאיבדתי את הקשר עם זהותה הנוכחית של אמריקה".

זה מזכיר לא מעט את ייאושם של הדמוקרטים לאחר ניצחון בוש הבן ב-2004. הם הפסידו לנשיא לא-פופולרי מפני שהמעמד הבינוני והצווארון הכחול של המערב התיכון פנו נגדם, בייחוד בגלל שאלות של דת וחברה (הפלות, נישואים חד-מיניים). הרבה דמוקרטים חשבו שהם לא יוכלו עוד לדמוגרפיה הזו. אבל הם יכלו לה.

ההבדל החשוב הוא בשיעור הציפיות. ב-2004 לא שררה זחיחות דעת בין הדמוקרטים. הפעם, זחיחות דעת שרתה על מפלגה שלמה. היא הניחה למיעוט רדיקלי לכוון את בחירת מועמדיה; היא רוממה למדרגת עיקרון את הסירוב להתפשר; היא נהגה בנשיא ובאנשיו כדרך שנהגו לפני 200 שנה בטוענים לא-לגיטימיים לכתר.

הטוויטרים של טראמפ

הרפובליקנים יחזרו לשלטון. השיטה הנשיאותית מקילה על חזרה כזאת. תמיד יימצא פוליטיקאי אטרקטיבי מספיק כדי לגבור על פוליטיקאי לא-אטרקטיבי. יתר על כן, השבוע ביססו הרפובליקנים את שליטתם בבית הנבחרים, והם מושלים עכשיו ב-30 מ-50 המדינות של ארה"ב. אבל השתוקקותם להוציא את אובמה מן הבית הלבן הייתה כל-כך אובססיבית, עד שאין להם בררה אלא לשקוע בדיכאון, ולעשות חשבון נפש.

האם הימין האמריקני יחליט להיות קצת פחות ימני? או אולי להיפך, יותר ימני? האם הרפובליקנים בקונגרס יוסיפו לחשוב את עצמם למיליציה מהפכנית, המגינה על האזרח מפני הממשלה הזדונית, או יסכימו לשתף פעולה עם הממשלה? האם הם יאמצו, מיניה וביה, את הטוויטרים ההיסטריים של דונלד טראמפ על הצורך במהפכה נגד ("אנחנו לא דמוקרטיה", הוא כתב במוצאי יום הבחירות)?

מאחר שהבוחר האמריקני השאיר הכול על מכונו, עתיד הרפובליקה תלוי בנכונותם של שכנים ותיקים להעמיד פנים שהם מוכנים לסבול זה את זה, ואפילו לסייד את הגדר המשותפת.

הסיכויים? סבירים. ממש כמו ניצחון של רומני בבחירות של שישה בנובמבר.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988