מלחמה לחיים ומוות

מדינה שרוצה לגדל ילדים בריאים צריכה להתעמת עם תאגידי המזון

בשבת האחרונה חרגנו מההרגל השמרני שלנו לאכול בבית. לרגל שמחה משפחתית הזמנו מקום במסעדה, ותוך כדי עיון בתפריט דמיינתי שהתקנה שמשרד הבריאות מקדם בימים אלה כבר נכנסה לתוקף, ולצד כל מנה מופיע מספר הקלוריות המוכמן בה.

האם זה היה משפיע על בחירת המנות? האם זו שהזמינה ספגטי קרבונרה עתיר חמאה ("מנה למי שלא עושה חשבון", נכתב בתפריט, רמז למספר הקלוריות העצום שיירשם לצידה ביום פקודה) הייתה מתמלאת אימה וחומקת לעבר מנת פסטה שמשכשכת ברוטב עגבניות בריאותני?

האם אנחנו, ההורים, היינו עוצרים בגופנו את הילדים בדרכם לבלוע בשקיקה את עוגת השוקולד הדחוסה? והאם - בהתחשב בעובדה שארוחה כזו היא אצלנו אירוע של פעם בכמה חודשים - זה היה משפיע כחוט השערה על היקף המותניים המשפחתי?

אני מנחש שדבר לא היה משתנה בארוחה לו נערכה לאחר כניסת התקנות לתוקף (טוב, אולי חוץ מגורלה של הקרבונרה). ספק אם יש סיבה להתרגש מאיומי המסעדנים, הטוענים כי חוויית האכילה בחוץ עומדת לחטוף מהלומה מוראלית.

נתוני הקלוריות הם שירות: מי שרוצה ישתמש בהם, מי שלא - יתעלם. ואם מישהו ייבהל ויבחר מנה אחרת - לא קרה אסון. דגל הגסטרונומיה לא יירד לחצי התורן אם עם ישראל יאכל פחות מנות ספגטי בחמאה.

מה שמטריד במהלך של משרד הבריאות זה לא החשש מכך שמשטרת הקלוריות תפגע בזכויות האזרח של הסועדים. ההסתייגות מהוספת הקלוריות לתפריטים נובעת מכך שזו הסתערות על האויב הלא נכון, רק משום שהוא הכי נוח.

מגפת ההשמנה מכה בישראל בעיקר בקרב ילדים. לא שבגילאים המבוגרים המצב מזהיר, אבל בגילאים הצעירים אנחנו נטועים גבוה בצמרת העולמית (לפי נתוני ה-OECD רבע מהילדים בישראל סובלים מעודף משקל, מקום 11 בין המדינות המפותחות). הילדים הישראלים לא מתנפחים לממדי היפופוטם קטן בגלל אכילה במסעדות.

האסון טמון בהרגלי האכילה היומיומיים: זלילת חטיפי זבל במקום ארוחות מסודרות, אכילת מוצרים מעובדים, עתירי סוכר, שומן ומלח, במקום אוכל ביתי וטרי, וכן פעילות גופנית נמרצת שמתבטאת בלחיצה על מקשי הסמארטפון. בשעות טלוויזיה ומחשב ילדי ישראל הם אלופי העולם. הלוואי שבחירת המנות במסעדה הייתה הבעיה שלהם.

אם ממשלת ישראל ומשרד הבריאות רוצים באמת לנצח במלחמה הזו - ומדובר במלחמה לחיים ולמוות, שגובה יותר קורבנות מהמלחמות ה"אמיתיות" - הם צריכים לדעת שזירת הקרב נמצאת במדפי רשתות השיווק, הקיוסקים והמכונות לממכר חטיפים ושתייה מתוקה. והיא ממוקמת גם במוחם של הילדים, שנתון תחת מתקפות של פרסומות ומסרים שיווקיים בכל מקום ובכל זמן.

להשתמש בכלי נשק הרבה יותר אגרסיביים

זו מלחמה שניתן לנצח בה, או לפחות לנסות, אבל בשביל זה צריך להשתמש בכלי נשק הרבה יותר אגרסיביים מאלה שבהם בחרה הממשלה במסגרת "התוכנית הלאומית לקידום אורח חיים פעיל ובריא", שעליה הכריזה לפני כשנה.

מדינה שרוצה באמת להציל את הדור הבא מגורל סתום-עורקים צריכה לאסור מלחמת חורמה על מזון-הזבל: להוציא מהחוק מכירת חטיפים ומשקאות מתוקים במבני ציבור, בבתי-חולים ובמוסדות חינוך (יש חוזר מנכ"ל של משרד החינוך בעניין, אבל מבקר המדינה כבר מתח ביקורת על האכיפה הרופסת); לאסור לפרסם אותם בטלוויזיה ובשלטי חוצות; להצמיד לכל אריזת מזון ומשקה ירודים סמלי אזהרה בולטים.

נשמע מוגזם? פעם אמרו את זה גם על סיגריות. העולם משתנה אם רוצים לשנות אותו.

מדינה שדואגת לאזרחיה צריכה לסבסד פריטי מזון כמו פירות וירקות מקומיים, לחמים ודגנים מלאים וקטניות, ולא להוריד מכסים על בשר אדום, נקניקים וגבינות שמנות מיובאות כפי שקרה לאחרונה בהמלצת ועדת מחירי המזון.

מדינה שדואגת לילדיה אוסרת לפתות אותם באמצעות חלוקת מתנות ופרסים שממתינים באריזת החטיף. מדינה שמחויבת לבריאות ילדיה מקציבה שעות לימוד לתזונה נבונה, ומעיפה לכל הרוחות ערכות שחיברו תאגידי מזון ציניים, שנפוצות היום ברחבי מערכת החינוך.

מדינה שמעוניינת לגדל דור של ילדים בריאים צריכה להתעמת חזיתית עם תאגידי המזון, רשתות השיווק והמפרסמים - וזה הרבה יותר מסובך מאשר להרגיז כמה בעלי מסעדות.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988