וינשטיין לא נהג נכון

פרשת ליברמן מוכיחה שהדרישה לפיקוח על הפרקליטות מוצדקת

במהלך יולי השנה עלו בכנסת הצעות להקמת גוף חיצוני שיפקח על עבודת הפרקליטות. המקסימום שהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין היה מוכן לקבל זו יחידת ביקורת פנימית. כלומר, לתת ל"זאב הגדול והרע" לשמור על כיפה אדומה. בגדול נקטה הפרקליטות עמדה ש"עינו הפוקחת של מבקר המדינה מספיקה בהקשר זה".

אין ספק שיש משהו לא נעים בהטלת פיקוח על מערכת אכיפת החוק. אבל בחיים, גם הפוליטיים, נוצרות נסיבות המחייבות לעתים לנקוט צעדים לא כל-כך סימפטיים, כדי להשיג מטרה רצויה והכרחית.

כאשר פרקליטת המדינה והיועץ מפשלים פעם אחת, ניחא. אבל בזמן האחרון, למעשה כבר כמה שנים, המחדל הוא כבר לא היוצא מהכלל, לא דבר נדיר. ומה שקורה עכשיו, בעצם ימים אלה, זו כבר כמעט אנרכיה.

היועץ יותר מדבר, פחות משכנע

הייתי בין כמה עיתונאים שהוזמנו אל היועץ וינשטיין לפני ההודעה על סיום פרשת ליברמן. אלה היא פגישות פרטיות שבהן ניתן לשאול, להסתייג, להביע עמדות.

מה שהכי הרשים אותי, ולא לטובה, היה הלהט שבו התייחס וינשטיין - לא, לא לחשדות הכבדים נגד ליברמן, אלא לפרשת השגריר בבלארוס. לאחר שהסביר לי באריכות (את מה שקראתי כבר קודם בעיתונות), אמרתי לו: אדוני, ככל שאתה מרבה לדבר - כך אני ממעט להשתכנע. לפי התיאורים שלך, אין לך קייס.

הוא היה מוטרד מהערה זו. הגיב שכנראה משהו השתבש בפרזנטציה, בדגשים. הוא יצטרך לבחון אותה מחדש, אמר. לא את עצם העניין, אלא איך להגיש אותו בצורה שתיראה משכנעת.

מאז אותה פגישה הלכו הדברים והידרדרו. צצה פרשת חברי ועדת המינויים במשרד החוץ, שלא כולם נחקרו. היה צורך בגילוי של חדשות ערוץ 10 כדי שהיועץ יגיע למסקנה שעדיין אי-אפשר להגיש אישום, כי החקירה לא מוצתה עדיין. והבחירות הולכות וקרבות. והרי וינשטיין כל-כך רצה לגמור עם זה לפני יום הקלפי. שלא לדבר על רצונו של ליברמן בכיוון זה.

לא הבנתי, ועדיין איני מבין, איך הצליח וינשטיין להביא את עצמו להאמין שיש כאן, בשגרירות בבלארוס, דבר נורא שחייבים למצותו עד שייקוב הדין את ההר המסכן הזה. ואיך באותה נשימה, או חוסר נשימה, מדבר וינשטיין בשלוות נפש על החשדות החמורים המסכנים שנותרו ללא ראיות מספיקות. כאשר ברור שבמקרה השגריר יש עוד פחות ראיות, אם בכלל. אני לא פסיכולוג, אבל אם זו אינה הדחקה, אני לא יודע מה כן.

הכוורת המשפטית של ליברמן

כל זה קורה, כידוע, בתוך קבוצה של אנשים שהם כולם, במידה כזאת או אחרת, מינויים של ליברמן, במישרין או בעקיפין. שר המשטרה, שר המשפטים, היועץ המשפטי. ממש כוורת של אכיפת החוק במדינה. כל העניין נראה לא טוב.

כל העניין מראה דבר נוסף: שהדרישה לפיקוח על הפרקליטות הייתה מוצדקת, אולי חיונית. שוינשטיין לא נהג נכון, מבחינה ציבורית ועניינית, כאשר הוא, יחד עם אחרים, טרפדו אותה.

שלשום (ד') שיגרה התנועה לאיכות השלטון דרישה לבדיקה מקיפה של פרשת ליברמן, או שמא צריך לקרוא לה פרשת וינשטיין? זו דרישה השואבת משנה תוקף מהתנגדותו של וינשטיין להקמת גוף מפקח.

יש פה בעיה שאי-אפשר להניח לה מבלי לנסות להבין ולהכיר אותה לפרטיה. חייבת להיות ביקורת. לא צריך גוף בשביל זה. הגוף קיים, והוא נקרא "מבקר המדינה". והמבקר חייב להיכנס לא רק לעובי הקורה, אלא גם לאורכה ולרוחבה. וללא דיחוי. גם משום שיש בחירות. וגם משום שעדיין אפשר לשנות את החלטת וינשטיין, וכן להגיש כתב אישום נגד ליברמן. והפעם - על החשדות הנכונים, הראויים למשפט. אמנם בניגוד לעמדת היועץ, אבל בהחלט בהתאם לעמדת פרקליט המדינה, ועוד רבים אחרים בפרקליטות.

אסור לקבל את סגירת תיק השוחד וההלבנה כמעשה שאין לו תקנה. כי יש לו.

matigolan@globes.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988