שימו לב לשוק העבודה

מי שטוען שהמחאה מתה כי אין הפגנות, לא מביט בכיוון הנכון

לפני כמה חודשים החלה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) לפרסם את הנתונים של דוח "פני החברה הישראלית" לשנת 2012, המתייחסים לנתונים לשנת 2010. בראש אותו דוח עולה מיד שאלת התנועה החברתית של קיץ 2011, אשר אילצה הלמ"ס לשאול את עצמה מחדש - מה בעצם קרה פה. הלשכה לא אמורה לספק הסברים סוציולוגיים, אלא נתונים סטטיסטיים, לכן היא החליטה להתרכז במה שקורה באוכלוסייה ביישובים של מעמד הביניים.

הבעיה היא, שגם כאשר מעיינים במספרים, קשה לדעת למה בעצם פרצה המחאה. כך, לדוגמה, הלשכה דווחה כי בשנת 2010 שיעור המרוצים ממצבם הכלכלי היה במגמת עלייה: באותה שנה 61% מבני 20 ומעלה דיווחו שהם מרוצים ממצבם הכלכלי, לעומת 48% בשנת 2002.

בקרב מי שמוגדר כמעמד ביניים, שיעור המרוצים בשנת 2010 היה כמעט 60%, לעומת כ-47% בלבד בשנת 2002. כאשר בוחנים מספרים אלה, שלפיהם רוב אוכלוסיית מעמד הביניים מרוצה ממצבה, עולה מיד השאלה - אז איך קרה שרק שנה לאחר מכן, החליטו מאות אלפי ישראלים בני המעמד הבינוני, שמצבם הכלכלי מצדיק יציאה לרחוב כדי להפגין נגד המדיניות הכלכלית?

ייתכן שחלק מההסבר לנתוני הלמ"ס מצוי בהקשר הכלכלי שבו הסקרים נערכו. בשנת 2002 ישראל סבלה מהאטה כלכלית, כמעט מיתון, והמעמד הבינוני חווה ירידה בהכנסה הריאלית שלו. לעומת זאת, בשנים 2009 ו-2010 ישראלים רבים חשו הקלה, כאשר הבינו כי ישראל נפגעה הרבה פחות ממדינות אחרות מהמשבר הכלכלי-פיננסי הגלובלי.

אלא שזה עדיין לא מסביר למה ישראלים רבים החליטו בכל זאת כי הגיע הזמן למחאה חברתית קולנית. ומה שמעניין יותר הוא: מה חשים אותם מוחים היום, 18 חודשים לאחר תחילת המחאה.

חלק מהתשובה לשאלה זו טמון באופן העמדתה. עצם העובדה שהלמ"ס מצאה לנכון להגדיר את הבעיה כעניין "מעמדי" אומרת הרבה על התהליכים העוברים על ישראל בשנים האחרונות. לפני 20 שנה, למשל, חקירה דומה הייתה מוגדרת על בסיס של "עדה".

מערכות הבחירות מסוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-90 נערכו, והוכרעו, באמצעות פוליטיקה של זהויות עדתיות. מערכת הבחירות הנוכחית נערכת בעיצומו של תהליך שבו הפוליטיקה של זהויות עדתיות הולכת וגוועת.

כדי לבחון עד כמה קביעה זו מתארת את המציאות, צריך לבדוק באיזה מונחים נשאלות השאלות לגבי בעיותיה של החברה הישראלית היום, מה שנהוג לכנות ה"שיח" חברתי-כלכלי על-ידי אנשים שרוצים להישמע חכמים. התשובה היא, ששאלות אלה מנוסחות כמעט תמיד במונחים של "מעמד בינוני", או של חלוקת הכנסות במשק, ולא במונחים של קיפוח עדתי כזה או אחר. זה כבר אומר משהו לגבי האופן שבו ישראלים תופסים את הכלכלה והחברה בישראל.

מה שקרה בשנת 2011, וממשיך להשפיע גם היום, היה הבשלה של תהליך שארך שנים, אשר הוביל להגדרה עצמית של ישראלים רבים כשייכים למעמד של שכירים ועצמאים קטנים, בעלי אינטרסים משותפים בתחומים רבים. הכרה זו הובילה את אותה קבוצה למסקנה, כי פעולה קולקטיבית יכולה לסייע לה לקידום ענייניה. בתרגום לשפה מעשית יותר: "העם דורש צדק חברתי".

מי שחושב שתופעה זו והשפעתה הייתה זמנית, או נחלשה לאחר 2011, צריך להסביר מדוע בשנתיים האחרונות חלה עלייה כה מהירה בהתארגנויות של עובדים, ולמה עובדים כה רבים מוכנים לצאת למאבקים במקום עבודתם.

שגרה של מאבקים

מי שטוען היום, על-סמך היעדר הפגנות, כי "המחאה מתה", אינו נותן הסבר למה שקורה בתחום יחסי עבודה. מי שטוען כי ה"שיח הכלכלי" פחות רלבנטי היום, צריך להסביר מדוע ישראלים כה רבים חשו הזדהות עם שביתת האחיות, ומדוע סוגיות הקשורות למה שמכונה "טייקונים" ממשיכים לעורר עניין גדול.

עובדה שכל עורכי החדשות בתקשורת מעלים ידיעות הקשורות בהם לכותרות הראשיות ולעמודים הראשונים.

המחאה והשפעתה הן לא אפיזודה חולפת אשר תסתיים עם ספירת הקולות ב-23 בינואר, 2013. בעתיד הלא רחוק - גם אם לא יהיו הפגנות המוניות, המאבקים סביב אותם נושאים שהמחאה עוררה ימשיכו לעמוד בראש סדר היום. השגרה של השנים הקרובות תמשיך להתאפיין באין-ספור עימותים ומשברים מקומיים, גדולים וקטנים, סביב כל אותם נושאים. מדובר, בין היתר, בזכות להתארגנות, במאבקים לחינוך ולבריאות משופרים, ונגד יוקר המחיה הגואה. זו תהיה השגרה, וכדאי להתרגל אליה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988