למי אני הייתי מצביע

המרכז, או מה שנקרא המרכז-שמאל, עמוס מדי ומושך לבינוניות

א. אני אוהב ללכת אחרי האישה שלי למקומות. היא כבר לקחה אותי לאפריקה ולדרום אמריקה, לאסיה ולסקנדינביה, ואף על פי שתמיד נגררתי מוחה ומקטר (אני לא אוהב שינויים), בסוף תמיד גמרתי הכול מהצלחת וביקשתי עוד. אז עכשיו היא לקחה אותנו ללונדון. היא לומדת סמסטר ואני מסתובב, לבד או עם הילדים.

לכאורה זאת הפעם הראשונה שלי בלונדון, אבל רק לכאורה, שהרי הייתי פה כבר מיליון פעמים בספרים, בסרטים, בשירים ובתמונות, ושום דבר לא באמת חדש, בטח לא התחושות (כמו שאמר פורטיס: "לונדון, פריז, בריסל / אותם האנשים ואותו הצל"). הנה, אתמול טיילתי על גדות הנהר ולפתע נגלה לעיניי השעון הגדול הזה, נו, מה שמו, שמצלצל, וזאת הייתה הפעם האלף שבה ראיתי אותו בפעם הראשונה (או להפך), והוא היה בדיוק כמו שידעתי וזכרתי שהוא יהיה.

כי בן אדם לא יכול באמת להיות זר שמגיע בפעם הראשונה ללונדון. היא פשוט מוכרת מדי, נוחה מדי, קרובה מדי. הוא יכול להיות זר, זה כן, אבל גם להיות זר כבר לא ממש חדש לי, ואני גולש לפוזיציה הזאת בקלות יחסית.

שנים של טיולים ושל מסעות לימדו אותי מה זה להיות זר: זה כשיש הרבה פחות דברים להתעסק איתם. בישראל יש לי משפחה, חברים, עבודה, ארגון עיתונאים, להקה, אקטואליה, הבר שאני אוהב לשבת בו, האופניים שאני אוהב לרכוב עליהם; והימים עוברים בתמרונים נעימים במידה משתנה בין כל הנ"ל. כאן אין לי כלום מלבד משפחה וימים ארוכים של שוטטות נעימה בלי איש לדבר איתו ובלי דברים שיהיה לי אכפת מהם. לדוגמה, אנגליה נרעשת בגלל שינויים בתוכנית הפנסיה הממשלתית. בישראל דבר כזה היה מעסיק אותי רבות, גם מבחינה רגשית, אבל פה - מה אכפת לי, בינינו.

אז אני מוצא את עצמי מצטמצם אל תוך עצמי, וכשאין לך במה להתעסק, במה תתעסק? בעצמך. זאת הזרות החדשה, אינטימיות של אדם עם עצמו.

וזה לא כל-כך קל כמו שזה נשמע. מצד שני, אחרי כמה ימים של דיסאוריינטציה קוגניטיבית קלה, אני מוצא שאפשר להתרגל לזה. הבירות בהחלט עוזרות, חייבים להודות.

ב. הדבר שהכי מטריד ומעציב אותי זה שלא אצביע בבחירות האלה, שאגב, לא מעניינות פה אף אחד. כל-כך התרגלנו לחשוב על עצמנו כעל מרכז העולם, שציפיתי באופן בלתי מודע לגמרי שכל מהדורת חדשות של הבי.בי.סי תיפתח בדיווח על מערכת הבחירות שלנו, כולל פרשנויות, סקרים ורכילות פוליטית. כלום. כמעט.

בעמודים הפנימיים של העיתונים, בקטגוריית "עולם", אנחנו מופיעים אי-שם בתחתית המדור, וגם אז בלי טיפה של חשק. היחיד שמקבל פה יחס תקשורתי מסוים זה נפתלי בנט, שמוגדר כ"הסיפור" של הבחירות (מה שנכון). כל השאר בקושי זוכים לאזכור, לא האנשים ולא הסוגיות. והאמת שקצת בצדק, דברים הרבה יותר מעניינים קורים בעולם הרחב, ונראה שקצת נמאס לו מאיתנו.

אבל אני, מה אכפת לי העולם הרחב. אני ישראלי, וזאת הפעם הראשונה מאז שקיבלתי את זכות הבחירה שאני לא מצביע או לוקח חלק פעיל פחות או יותר במערכה. האמת, אני לא מבין את החוק המעצבן הזה. למה אני לא יכול להצביע בבחירות, לעזאזל? אני לא איזה יהודי מהתפוצות, אני ישראלי אורגינל, זה המקום שלי ואלה החיים שלי, ובסך-הכול נסעתי אחרי האישה שלי ללימודים שנקבעו לפני כשנה; מה אני אשם שהקדימו את הבחירות?

למה לא נותנים לי להצביע בשגרירות או משהו? מעצבן. את החוק הזה חייבים לשנות. אפשר להצביע מראש, אפשר להצביע ברשת, אפשר לפתור את העניין הזה.

ג. וזה מעצבן שבעתיים כשמביאים בחשבון עד כמה גורליות הן הבחירות האלה. כן, אני יודע שטוענים שהן משעממות, אבל טוענים את זה על כל מערכת בחירות, והן רק הולכות ונעשות גורליות יותר. למה גורליות אתם שואלים? לא (רק) בגלל איראן, אלא בעיקר בגלל הקיצוץ בתקציב. כי פחות חינוך יקבע את גורל ילדינו ואת עתיד המדינה הזאת. מדינה של אנשים שלא קיבלו חינוך טוב לא תגיע לשום מקום. פחות בריאות כנ"ל, פחות רווחה בוודאי, כל פגיעה בחלשים, כבר למדנו, היא פגיעה בכולם, וכך הלאה. מדינה שתמשיך להעמיק את האפליה, את הכיבוש, את חוסר הצדק ואת ההתעמרות באזרחיה, סופה להתפורר; היא פשוט לא תוכל להתקיים עם כל הפערים האלה. המדיניות של להיטיב רק עם החזקים ולהרע עם החלשים הורסת את כולנו, והכיוון שאנחנו הולכים אליו לא יוביל אותנו לשום מקום טוב, זה ברור. בגלל זה הבחירות האלה הן כל-כך גורליות ובגלל זה אני מתבאס לאללה שלא אקח בהן חלק.

ובכל זאת אני מבקש לקחת בהן חלק, ולו הקטן ביותר: (א) התחננתי בפני חבריי שאינם מצביעים שילכו לקלפי, ולו בשבילי, ו-(ב) אבקש לשכנע גם אתכן ואתכם להצביע, ואם אפשר, להצביע למפלגה שאני הייתי בוחר בה, למען מדינת ישראל טובה וצודקת יותר.

אבל קודם כול, לכו להצביע.

ד. אז במי הייתי בוחר אילו יכולתי? הייתי בוחר חד"ש. כמו בבחירות הקודמות ובאלה שלפניהן. הפעם, שלא כמו בבחירות הקודמות, התלבטתי. קודם כול, התלבטות פילוסופית-סגנונית: האם זה הזמן להצביע דווקא למפלגה גדולה יותר כמו העבודה, או דווקא ללכת רחוק יותר לקצוות, אל מפלגות כמו ארץ חדשה או דע"ם? אני מאמין גדול בפוליטיקה של קצוות. המרכז, או מה שנקרא המרכז-שמאל, עמוס מדי, והוא מושך את השיח לבינוניות. דווקא המפלגות הקטנות מחדדות את השיח, ואני מדבר על המפלגות הקטנות מצד שמאל; כי מצד ימין כל המפלגות (למעט אולי עוצמה לישראל של אריה אלדד ומיכאל בן-ארי) די זהות, עד כמה שאני יכול לומר - הן כולן עובדות יותר על שאלה של זהות.

במעגלים שאני מסתובב בהם, דע"ם וארץ חדשה הן טרנדיות לאללה. אולי קצת יותר מדי טרנדיות, מעין גרסאות חדשות של עלה ירוק או של הגמלאים. אני אוהב את שתיהן, את המהפכנות של דע"ם ואת ההתרסה של ארץ חדשה, אבל עד כמה שניסיתי, לא יכולתי ממש ללכת על אחת מהן או להמליץ עליהן. בסופו של דבר, אין ממש הבדל בין ארץ חדשה למפלגת התנועה מבחינת הביטחון שלך כאזרח שהן יהיו שם גם בהמשך, ולגבי דע"ם - אם כבר הולכים על איחוד יהודי-ערבי, שזה בעיניי הדבר החשוב ביותר, למה לא ללכת על האורגינל?

ואשר למרצ - אני אוהב את מרצ, מזדהה עם כל הדגלים שהיא מניפה, ואין לי שום עניין להתנגח בה. אבל אשר לי, מבחינתי הדגל היהודי-ערבי הוא העיקר. הוא המפתח לחברה ישראלית טובה ובריאה יותר. מי שקורא את הטורים האלה ודאי כבר התעייף מהחפירות שלי בעניין.

ה. אבל זה לא רק זה, כמובן. חד"ש היא מפלגה סוציאליסטית, דמוקרטית, שחותרת לשוויון ולצדק חברתי. קראו את רשימת ההישגים שלה, עברו על הפעילות של חברי הכנסת שלה, ותראו בעצמכם. אם מי מכם זוכר את המחאה החברתית של 2011, אז מה שקרה שם היה די מדהים: רבים מהמפגינים הניפו שלטים של חד"ש; הם פשוט קרעו את שם המפלגה מפינת הפוסטר. זה הפליא אותי בשעתו. אם יש מפלגה שאומרת בדיוק את מה שאתה חושב, וזועקת בדיוק את מה שאתה מרגיש - מה אתה יכול לעשות מלבד להצביע לה?

אני חושב שאם את או אתה מגדירים את עצמכם כשמאל, אתם צריכים להצביע חד"ש ולהרים את דגל השיתוף היהודי-ערבי. הרי כל מפלגות הגוש מדברות פחות או יותר על אותה מדיניות רווחה, חינוך או בריאות, וכל מפלגות הגוש מתנגדות פחות או יותר את אותה ההתנגדות לשלטון ההון וכל זה; וגם בסוגיות של חופש ביטוי או של סביבה הן מזכירות מאוד זו את זו. אבל רק חד"ש מרימה יחד עם כל זה את הדגל הנוסף, החשוב.

היא לא מושלמת, כמובן. אף מפלגה אינה מושלמת. קשה לי עם מידת הליברליות שלה, קשה לי עם הנוקשות המסוימת. אבל אם נגזר גורלי לשבת כאזרח באופוזיציה, אני רוצה שאלה יהיו נציגיי בכנסת.

אני מניח שעכשיו לא מעט מכם שמחים שאני לא מצביע בבחירות האלה.

אני מאמין גדול בפוליטיקה של קצוות. המרכז, או מה שנקרא המרכז-שמאל, עמוס מדי, והוא מושך את השיח לבינוניות

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988