מחקרים קובעים: הצורך לפצות על חסכים דוחף לביצועי שיא

בדידות, ביישנות, דיכאון, ביטחון עצמי נמוך, חוסר באהבה, כישלון חברתי מתמשך ■ לפעמים אנחנו לא זוכרים את החסכים והטראומות מהילדות ■ הדחקנו אותם וחשבנו שהמשכנו הלאה, אבל בעצם אספנו איתנו התנהגויות מפצות, שהפכו לחלק מהאופי שלנו ומהדרך שבה אנחנו מתמודדים עם העולם

קשה למצוא מכונה משוכללת יותר מהגוף האנושי. גם כשהיא לכאורה מקולקלת או מתקלקלת בשדה אחד, היא יודעת לפצות את עצמה בשדות אחרים. מבנה המוח של אדם עיוור, למשל, מאפשר לו לשמוע ולחוש טוב יותר. ראייתו של החירש מחודדת יותר משל אדם "נורמלי". לא רק בחושים מתקיים פיצוי. לא רק בחושים מתקיים פיצוי, המנגנון בא לידי ביטוי באופן לא מודע גם בחיים הרגשיים. מתוך עמדת נחיתות, חולשה, תסכול או חוסר אונים, אנחנו מסגלים לעצמנו התנהגויות מפצות, שמטרתן למלא את החלל.

במקרים רבים לפיצוי יש השפעה חיובית - הוא מהווה דרייב חזק להישגים - אך מכיוון שהמנגנון הזה פעיל בתת-מודע, נוצרים גם מצבים של פיצוי יתר, שמאופיין ברף גבוה מדי של מטרות, או פיצוי בחסר, שכולל תלות בעזרה מבחוץ ופחד מתמשך. לעתים מדובר בהתנהגויות שנמשכות על פני שנים, ואיש כבר אינו זוכר מה מקורן.

תן לי להצחיק אותך

פרנסיס בייקון אמר פעם שהדמיון ניתן לאדם כדי לפצות אותו על מה שהוא לא, וההומור ניתן לו כדי לנחם אותו על מה שהוא כן. כמעט כל אחד סבל בילדותו מבעיה חברתית או פיזית כלשהי, ומצא דרכים לפתור אותה או לפצות עליה. אחד הפך לליצן הכיתה כדי לפצות על היותו חלש בלימודים או על היותו נמוך, אחד לקח לעצמו את תפקיד השופט, אחר היה בתפקיד הקורבן, וכמעט תמיד היה מישהו שניסה לרצות את הסביבה, כדי להימנע מדחייה או מנטישה. את ההתנהגויות המפצות הללו לקחנו איתנו לבגרות, למרות שכבר אין בהן צורך. אלה הנקודות שבהן לא התבגרנו, אלא נשארנו הילדים הפגועים ההם.

במחקר שנערך לפני כשנתיים באוניברסיטת וינה, חילקו החוקרים את ההומור לתתי קטגוריות. יש הומור מסוג "שיפור עצמי", יש הומור של שייכות (שניהם בצד החיובי), ויש הומור תבוסה-עצמית, הקשור באופן ישיר לבדידות, ביישנות, דיכאון והעדר ביטחון עצמי - כלומר הוא בא לפצות על הערכה עצמית נמוכה. סוג נוסף הוא הומור אגרסיבי, שבא לפצות על חולשה פיזית או נפשית - סוג של מגננה, שלא מאפשרת לאחרים לפגוע בך, אתה זה שתוקף קודם.

השימוש בהומור יכול לשרת עובד שלא תורם לארגון כמו חבריו, אך מפצה אותם בכך שהוא גורם להם לחייך. בצורה הקיצונית יותר, הומור הוא דרך חיים עבור מי שהשתמש בו בילדות - כדי לפצות על היותו נמוך או שמן, על חיים במציאות לא פשוטה או על כאב רגשי גדול - והפך אותו למקצוע בבגרות. ליצן הכיתה שהפך קומיקאי, לא בהכרח נמצא בקיבעון רגשי וחייב להחליף מקצוע, אבל הוא צריך לבחון האם הוא ממסך לעצמו התרחשויות לא נעימות באמצעות צחוק. אם כן, המומחים סבורים כי עליו להתמודד עם המציאות גם ברצינות.

תסביך גובה

פיצוי יתר מתקיים אצל מי שחיים עם "תסמונת נפוליאון" - גברים הנחשבים נמוכים, שעסוקים במרדף אינסופי אחר הישגים, כדי לפצות על המגבלה הפיזית. הם רואים חשיבות גדולה בפיזיות כביטוי למעמד, לביטחון וליכולת להרשים אחרים, ושאפתנות גבוהה היא הדרך הלא מודעת שלהם להתמודד עם רגשי נחיתות. למעשה הם מפעילים מנגנון אגו הישרדותי, שמאפשר להם להגן על עצמם.

מלבד שאפתנות יתר, אנשי "תסמונת נפוליאון" מתאפיינים גם באגרסיביות, דיבור בקול רם, נטייה לצעוק את נוכחותם, לקיחת סיכונים, וכמובן, קנאה. במחקר שנעשה באוניברסיטת גרונינגן שבהולנד נמצא קשר ישיר בין גובה נמוך לקנאה. המחקר כלל שני ניסויים שחזרו על עצמם, ובכל פעם 200 גברים ונשים התבקשו לדווח על רגשות במערכות היחסים הרומנטיות שלהם, וכן נשאלו עד כמה לדעתם בני הזוג שלהם מתעניינים בנשים/גברים אחרים. בשני הניסויים גברים גבוהים נמצאו כהכי פחות קנאים, וגברים נמוכים נמצאו כקנאים ביותר. אצל נשים החלוקה אחרת: בעלות גובה ממוצע מקנאות פחות, הנמוכות והגבוהות מקנאות הכי הרבה.

בימים אלה מתנהל באוניברסיטת אמסטרדם מחקר מקיף שבודק את "תסמונת נפוליאון", במטרה לאשש את ההשערה שגברים נמוכים מפצים על חוסר ביטחון עצמי באמצעות התנהגות אגרסיבית והפגנת דומיננטיות, בכל פעם שנדמה להם שמישהו מאתגר אותם.

המחקר, שמורכב משמונה תתי-מחקרים, בודק בין היתר גם את דפוסי ההתנהגות של פוליטיקאים ואנשי צבא. ד"ר תומס פולט, שמוביל את המחקר, מביא כדוגמאות את ראש ממשלת איטליה לשעבר, סילביו ברלוסקוני, ונשיא קוריאה לשעבר, קים ג'ונג איל. לדבריו, ישנם כמה מודלים ביולוגיים שתומכים במחקר הפסיכולוגי - בין היתר, מחקרים מראים כי דווקא למי שנתפס כחלש יותר ובעל סיכויים נמוכים יותר לנצח, יש נטייה לתקוף ראשון.

פעמים רבות ישנה השקה בין תסמונת נפוליאון לנרקיסיזם, כאשר הביטוי הבולט ביותר לכך מתקיים אצל הנרקיסיסט המפצה. זהו אדם שינסה להפוך בכל דרך לחשוב ומיוחס, כדי לפצות את עצמו על רגשות כואבים של בדידות וחוסר התאמה חברתית, ועל הערכה עצמית נמוכה. למעשה, הוא סובל מהפרעת אישיות שמתבטאת בסט שלם של רגשי נחיתות, והוא רעב להכרה. הוא לא יכול לסבול את המחשבה של היות "רגיל", והוא ייצור קשר רק עם אנשים שנחשבים בעיניו, כי הוא מאמין שרק הם יוכלו להבין אותו. כשהוא פוגש נרקיסיסט מפצה אחר, היחס אליו יהיה קיצוני: מודל השראה או אויב.

לרוב נמצא את סוג האישיות הזה אצל מנהיגים עסקיים, עורכי דין, פוליטיקאים, מנהיגים דתיים ואמנים. כאשר מישהו מנסה לערער על הסמכות שלהם או מטיל ספק בהתנהגותם, מתעורר אצלם זעם יוצא דופן והם יוצאים למסע נקמה.

הדוגמה הטובה ביותר לקשר שבין תסמונת נפוליאון לנרקיסיזם מפצה היא נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, כפי שעולה ממחקר שנערך באוניברסיטת לווין בבלגיה, ושהוצג בכנס של הקהילה הבינלאומית לפסיכולוגיה פוליטית בפריז.

החוקרים מצאו אצל סרקוזי נטיות אנוכיות על סף הנצלנות. בחקר הפרופיל האישיותי שלו נמצא כי היותו תחרותי ו"משקיען בלתי נלאה" בתחומים שבהם הוא יכול לרשום הישגים, נובעת מהצורך לפצות על חסכים פיזיים. האפשרות של גישה נינוחה לחיים פשוט לא מקובלת עליו. הוא גם לא אדם שיסתפק בתפקיד מוגבל - היהירות שלו, הצורך בקידום עצמי והתחושה שהוא זכאי ליחס מיוחד, לא יאפשרו לו לעשות תפקידים קטנים. הניהול שלו מעורב מאוד, והוא מקשיב לשורה ארוכה של יועצים ופרשנים, על מנת לא להיות תלוי באף אחד מהם. הוא גם יחפש תשומת לב מסובביו, כדי לחזק את ההערכה העצמית הלא יציבה שלו.

מדיניות החוץ של מנהיג כסרקוזי מושפעת מהאוריינטציה האישיותית שלו, ולכן הוא עסק בעיקר בנושאי ביטחון וכלכלה, שנחשבים לחשובים יותר. הוא היה מאוד מעורב, אך הפגין מעט מאוד מחויבות, משום שכנרקיסיסט מפצה הוא התרחק מכל מה שמגביל את העצמאות וכושר התמרון שלו. כשהוא עסק ביחסים בינלאומיים, זה תמיד היה בתנאים שלו, ומבלי ליצור תלות במדינות אחרות.

פיצוי על העוני

מחקרים מראים כי ההתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית, מושפעת מבית גידולו של אדם. מי שגדל בבית עני, אך הצליח להיחלץ ממעגל העוני, בדרך כלל נוהג בבגרותו באחת משתי דרכים: הוא חוסך שקל לשקל כדי שילדיו לא ייאלצו לגדול כמוהו, או שהוא מבזבז כל שקל שיש לו כדי לפצות על מה שלא קיבל בילדות.

מחקר שנעשה באוניברסיטת קורנל ב-2010 מצא, כי ילדים שגדלו בעוני נוטים לפצות עצמם באכילת יתר או בעישון סיגריות. עוד נמצא כי כמבוגרים, להכנסה הכספית שלהם יש פחות השפעה על מצבם הרגשי מאשר לעוני שחוו בילדות, ולכן גם אם "הסתדרו כלכלית", עדיין יש סיכוי שיחיו עם התנהגויות מפצות כמו אכילת יתר.

ואולם, את הקשר ההדוק הזה ניתן לשחרר, למשל, באמצעות קהילה חברתית תומכת שמקיפה את הילדים ומשפחתם - העושר החברתי מפצה על העוני הכספי. במחקר שהוביל הפסיכולוג הסביבתי פרופ' גרי אוונס, הוכח כי ההשפעות של עוני בילדות על עישון בבגרות היו מינימליות במקרים שבהם הילד גדל בקהילה חברתית תומכת. תוצאות דומות התגלו לגבי אכילת יתר.

ההסבר לכך הוא שבחברות בעלות "הון חברתי" ישנם מבוגרים שיכולים לשמש לילדים הללו כמנטורים או כמודלים לחיקוי. בנוסף, כאשר המבוגרים הללו מפגינים התנהגות אכפתית שמנסה לשמור על סביבה רגועה ולמנוע עימותים, למשל, הם גורמים לילדים להרגיש פחות חסרי ישע ולהאמין שהם יכולים לשלוט על מה שקורה להם בחיים.

פייסבוק וחסך חברתי

תיאוריית הפיצוי החברתי טוענת כי אנשים המתקשים ביחסים בינאישיים פנים מול פנים, מפצים עצמם באמצעות פעילות ברשתות חברתיות. ה"עניים", שסבלו מכישלונות חברתיים הופכים ל"עשירים", שנחשבים למצליחני פייסבוק, ומקבלים חיזוקים לאגו. מה שהתחיל בתופעת הבלוגים, שאפשרו לאנשים "להתחיל מהתחלה" בזכות זהות בדויה ולהפוך למקובלים מאוד, השתכלל בימי הפייסבוק - שם אנשים מציגים עצמם בזהות אמיתית, אך בונים את ה"סיפור" שלהם מחדש.

מחקר שנערך ב-2008 באוניברסיטת אילינוי מצא, שאנשים מופנמים עם הערכה עצמית נמוכה שואפים יותר להיראות פופולריים בפייסבוק, משקיעים בכך ומגיעים להישגים. המחקר כלל כ-600 נבדקים בשנות ה-20 לחייהם, שרובם השתמשו בפייסבוק למעלה משנה. נמצא כי אלו שמפצים את עצמם על מעמד חברתי נמוך שיתפו את חברי הפייסבוק במידע אישי על עצמם, ברמה שאפילו הם זיהו לעתים כמוגזמת. הם הודו שמדובר במידע שהם לא הצליחו לחלוק עם אנשים הקרובים אליהם במציאות, ולכן החליטו לשתף ולבטא את האני האמיתי שלהם ברשת, כדי לקבל תגובות אוהדות ולחזק את ההערכה העצמית.

מחקר נוסף, שערך פרופ' צ'רלס סטנפילד מאוניברסיטת מישיגן, מצא כי אנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה, שמתקשים ליצור קשרים חברתיים או לתחזק אותם, מצליחים לבסס את ההון החברתי שלהם בפייסבוק. לרשת החברתית, אומר סטנפילד, יש אפקט מגשר - הוא מפחית את המגבלות על השתתפות, ולא מחייב יצירת מערכות יחסים קרובות כדי להשיג קשרים חברתיים. לכן קל, יחסית, לפצות על חסכים באמצעותו.

שופינג רגשי

בפרפראזה על ויקטור פרנקל, האדם מחפש לא רק משמעות, אלא גם יציבות, וליתר דיוק, תחושת ביטחון. התחושה הזו יכולה להגיע מיחסים בינאישיים שמספקים תמיכה רגשית, או מרכישת מוצרים וחפצים ויצירת בעלות ושליטה. כאשר קיים חוסר באהבה ותחושת ערך מהסביבה, החשיבות של הרכישות עולה, משום שהן מפצות על החלל הרגשי הריק.

במחקר שפרסם לפני כשנה ד"ר אדוארד למיי מאוניברסיטת ניו המפשייר, נמצא כי אנשים שמרגישים שאינם אהובים ומוערכים מספיק מייחסים חשיבות גבוהה יותר למוצרים חומריים. "עצם הרכישה גורמת לאנשים להרגיש בטוחים, הם מקבלים תחושת הגנה מעצם הבעלות על חפצים", אומר ד"ר למיי, "אולם מצאנו שאנשים שמקבלים מספיק אהבה והערכה, שני דברים שגם כן מספקים תחושת ביטחון, מייחסים ערך רגשי נמוך לרכישות הללו".

מחקר שנערך לפני כשנה וחצי באוניברסיטת קורנל מצא קשר בין ביטחון עצמי נמוך, שנובע מפגיעה באגו, לבין רכישת מוצרי יוקרה, לרוב בכרטיסי אשראי - משום שרכישה באמצעות כסף מזומן נותנת תחושה רעה של "בזבוז כסף מיותר", בעוד שרכישה באשראי נדמית כשייכת לזמן עתידי רחוק.

הנבדקים ביצעו משימה, ובסיומה בישרו להם החוקרים כי ביצעו אותה בצורה גרועה, מה שיצר אצל רובם תחושה רעה. לאחר מכן הוצע לחלקם לרכוש מכנסי ג'ינס של מותגים יוקרתיים, ולאחרים הוצע לרכוש מכנסי ג'ינס פשוטים. הנבדקים בקבוצה הראשונה היו מוכנים לשלם מחיר הגבוה ב-30% מהמקובל, והם גם העדיפו לשלם באשראי (בשיעור הגבוה ב-60% מרוכשי הג'ינס הפשוט). מסקנת החוקרים היא שבעצם העובדה שהפריט הנרכש הוא יקר, יש כדי לפצות על רגשות כמו אכזבה, מרמור ודיכאון קל, ולהחזיר לרוכש את הערך העצמי שלו: "אני שווה".

במחקר נוסף, שנערך השנה באוניברסיטת ליידן שבהולנד, מצאו החוקרים בשלושה ניסויים עוקבים, כי אנשים שחוו דחייה חברתית פנו ל"פיצוי כלכלי", כלומר יצאו לקניות, מה שאכן שיפר את הרגשתם הרעה ועזר להם להתמודד עם הסיטואציה. הממצאים לא מבוססים רק על הדיווחים של הנבדקים, אלא גם על סריקות מוח: לאחר הרכישה נרשמה ירידה בפעילות העצבית באונה הקדמית בקליפת המוח, וליתר דיוק באזור הפעיל במהלך כאב פיזי וחברתי.

פיליפ גרייבס, מומחה בינלאומי להתנהגות צרכנים ומחבר רב המכר העסקי "Consumerology", סבור שאנחנו אכן מרגישים ומתנהגים אחרת כשאנחנו חשופים למותגים מסוימים, במיוחד כאלה שמעוררים אצלנו הקשרים רגשיים מהעבר.

- איך עובד מנגנון הפיצוי באמצעות צריכה?

"צריכה מאפשרת לאנשים לפגוש את הצרכים הרגשיים שלהם הרבה יותר מאשר את הצרכים הפיזיים, והמפגש הזה מתרחש באחת משתי דרכים. ראשית, לכל אחד מאיתנו יש תשוקות פסיכולוגיות שהתפתחו עם האבולוציה. בימינו, הרצון להרגיש 'חשוב' בא לידי ביטוי על ידי רכישת מוצרים שישדרו לסביבה מה הסטטוס שלנו. שנית, מגיל צעיר למדנו שלקבל משהו נותן הרגשה טובה, זה היה מעגל שעליו גדלנו: נעשה משהו חיובי, נקבל תגמול, נודה למתגמל ונעשה דבר חיובי נוסף, שגם עליו נקבל תגמול. בעצם נוצרה אצלנו מעין התרגשות חיובית פנימית בעקבות הרכישה".

- כמה זה "מספיק" במונחים של פיצוי? עד מתי זה נמשך, מתי אנחנו עוצרים?

"אם נתייחס לסוג הראשון של קנייה רגשית, רכישה אחת יכולה לרצות אותנו למשך פרק זמן סביר. אבל בסוג השני, של ההתרגשות הפנימית, תהיה לזה השפעה רק בטווח הקצר: בפעם הבאה שאותו אדם ירגיש קצת מדוכא הוא יצא שוב לקניות, כמו אדם שמכור לסמים, או אלכוהוליסט שזקוק לעוד משקה. הוא יודע שהפעולה הזו, של הקנייה, תשחרר במוח כימיקלים של הרגשה טובה ותשפר את מצב הרוח, אז הוא עושה את זה. העניין הוא שככל שעושים את זה יותר, כך לפעולת הקנייה תהיה פחות ופחות עוצמה והיא תשפיע לזמן קצר יותר, והוא יצטרך לצאת ולקנות שוב".

- למעשה, אסטרטגיית הפיצוי לא נוגעת בשורש הבעיה שהוביל לרגשי הנחיתות.

"כשזה נועד רק לשיפור מצב הרוח, זה לא יותר מפלסטר שברוב המקרים לא ירפא את הפצע, לא יחולל שינוי לאורך זמן, ובטווח הארוך רק ייצור יותר בעיות - כולל מינוס בבנק".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי" הנמכר גם ברשת סטימצקי

צרו איתנו קשר *5988